שו"ת מהרי"ק סימן פה ועל אודות היבמה אשר התיר לשוק אוי לעינים שכך רואות ולאזנים שכך שומעות דמה ראה על ככה דאפילו היה המת מומר ובן מומר לבלתי עשות תשובה הנה כתב הגאון רבינו שלמה דאעפ"י שחטא ישראל הוא וקדושיו קדושין וזוקק את אשתו ליבום כמו שכתוב במרדכי בשמו בפ' החולץ ואפילו הגאונים שאמרו (א) היבמה שנפלה לפני יבם מומר שהיא פטורה מן היבום ומן החליצה מודים דמומר זוקק אשתו ליבום לפני אחיו הכשר ולא מיבעיא היכא שקדשה קודם שהמיר אלא אפילו קדשה לאחר שהמיר פשיטא דמודים שאשתו מקודשת וכיון שהיא מקודשת פשיטא שהיא זקוקה ליבם שאינו מומר דפשיטא שהגאונים אינם חולקים על תלמוד ערוך בסוף פ"ק דיבמות (דף יו) דגרסינן שם אמר רב יודא אמר רב אסי כותי שקדש בזמן הזה חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים הוא ואפילו שמואל לא פליג עליהם התם אלא משום דלא חייש לבני הכותית משום דאינו קרוי בנך ולבני הישראלית נמי לא חייש משום דגמירי דבנתא דההוא דרא אצטרויי אצטרו כדאיתא נמי התם והלא אין לך מומר גדול מכותי ואפ"ה היכא דאיכא למיחש שמא מעשרת השבטים הוא קדושיו קדושין וה"ה שאשתו זקוקה ליבם ועוד שהרי אשתו היתה יהודית ואפילו היה נחשב ככותי הא קי"ל דכותי ועבד הבא על הישראלית הולד כשר כ"ש וכ"ש ששב בתשובה וכתב המרדכי הארוך וז"ל מומר שחזר בו וכו'. עד וכיון שהותר בצבור וקבל לעשות תענית אעפ"י שלא סיים כשחזר בו וקבל עליו תשובה מיד חוזר לכשרותו דתנן כהן שהוא נושא נשים בעבירה פסיל עד שידור הנאה מהן ותני עלה נודר ועובד ויורד ומגרש אלמא כיון שחוזר בו כשר עכ"ל. והרי לך שמכיון שקבל עליו לעשות תשוב' והתחיל בה שחזר לכשרותו והרי הוא כישראל גמור ופשיטא שאשתו היא מקודשת לו קדושי תורה ככל חומר קדושין וגם זקוקה היא ליבם. ועוד גדולה מזו מצאתי בסמ"ק מצורי"ך בשם רש"י וז"ל מעשה היה בפני רש"י באנוס שקדש עלמה בפני אנוסים חביריו וחזרו בתשובה ואמרו שקדושיו קדושין להצריכה גט דאעפ"י שחטא ישראל הוא ועוד שמא הרהרו תשובה בלבם והוו להו צדיקי כדאמרינן האומר הרי את מקודשת לי ע"מ שאני צדיק אפילו הוא רשע כל ימיו היא מקודשת מספק עכ"ל והרי לך שכשיר' אפילו לעדות לאחר שחזרו בתשובה ק"ו בן ק"ו שלא נפקעת זיקת יבום מאשתו של זה ששב בתשובה ואולם כי לא הוצרכנו לזאת שהוכחתי דכישראל גמור חשבינן ליה אפילו לדברי הגאונים שאמרו דיבמה שנפלה לפני מומר שמותרת בלא חליצה. וגם לא למה שהוכחתי דהגאונים מודים שקדושי מומר קדושין כמו שהוכחתי לעיל בראיה ברורה מק"ו דגוי שקדש בזמן הזה שהיה לנו לחוש לקדושין משום בנות ישראל אי לא משום דגמיר' דבנת' דההוא דרא אצטרויי אצטרו כדפירש לעיל דהא אפילו היינו אומרים דלדעת הגאונים אינה זקוקה ליבם מה שאינו כן מכל מקום פשיטא ופשיטא דמאחר דרש"י חולק עליהם דיש לחוש לדברי רש"י שלא להקל בערוה שהרי כתב המרדכי בשם ר"ם שאע"ג שהוא הביא (ב) ראיה לדברי הגאונים להתיר יבמה שנפלה לפני מומר מ"מ לא מלאו לבו לחלוק על דברי רש"י כמו שכתב המרדכי בשמו בפרק החולץ וז"ל וכתב הר"ם אע"פ שהבאתי ראיה לדברי הגאונים לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י כאשר בא לידי מעשה מזה עכ"ל. וכן כתב אח"כ בתשובה אחרת דאזלינן הכא לחומרא והכא לחומרא וא"כ פשיטא דה"נ אית לן למיזל לחומרא ואפילו היתה פטורה לדברי הגאונים משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה שתפול לפני מומר להתיבם לו וכמו שהביא ראיה מההיא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דהוי נפקא בלא חליצה אי לאו משום דאשה בכל דהו ניחא ליה כדאיתא בשלהי הגוזל קמא וכאן לא שייך למימר בכל דהו ניחא לה שהרי מעבירה על דת כמו שכתב המרדכי בשמו פרק החולץ. אם כן משמע דאפי' מהר"ם שהביא ראיה לדברי הגאונים מההיא דמוכה שחין. היה מודה בנדון הזה שהיבמה נפלה לפני יודי כשר דודאי זקוקה היא ליבום ואוי לו למי שהתירה בלא חליצה כי רבים חללים מפיל: