בדורנו, כאשר פונים לבני עמנו בשאלה על התורה שבעל פה מה היא,
על פי רוב התשובה היא:
"התורה שבעל פה, היא המשנה!":
אחרים יאמרו עוד: "היא המשנה, והגמרא יחד, דהיינו, התלמוד כולו!"
ויהיו אחרים שיאמרו:
"כל הכתובים שנכתבו או שנאמרו על ידי חכמינו בכל דור ודור, ודורנו זה בכלל, הם כולם התורה שבעל פה!"
תשובות בסיגנון זה גורמות ליהודי אשר דעותיו בתורה מועטות להרגיש תחושת מבוכה, אם מדובר באדם שאינו נגרר אחרי חשיבה חסרת היגיון.
מי יאמץ את הרעיון שדברים בני חלוף שסובלים שינויים
בכל דור על ידי חכמים ורבנים, גדולים שיהיו, הם הדברים והציווים שנתנו לנו בסיני?
כיצד יסכים שתסבוכת של מחלוקות אין סופית, כפי שיכול לחשוב הרואה
דף גמרא בפעם הראשונה בחייו,
ואינו יודע שקיימים כללים רבים לפענוח אותן המחלוקות,
ודרך להגיע להבנת המסקנה הסופית,
שהוא התורה שבעל פה?
בצדק ידחה בשתי ידיו אותו הרעיון!
בוודאי יישמע כשגעון ללא ספק כל אמירה
כזו, ובצדק. ברור לכל בעל שכל שכל אמירה כזו
אין לה יסוד בשכל הישר, אלא בהזיות שוא ללא ספק.
לא ניתן להעריך את הנזק הנגרם מכסילות זו,
כי בגללה מתמעט מידי יום מספר המאמינים בעם ישראל,
והיא היא הסיבה שיותר ויותר צעירים
מתרחקים מהיהדות בחיפוש מענה
לשאלותיהם הרבות, המאפיינות את הדור הצעיר.
באמצע הדרך מוצאים הם את עצמם
על פי רוב בעולם ללא אמונה או ערכים,
ומגיעים להכרזת אי אמון בדת ובנציגיה,
ומסיקים שלא היה מעולם מעמד הר סיני ומסירת התורה
לאבותינו ולנו. כל זה למרות שאנו עדים לנתינת התורה,
כי כל בעל שכל לא ימצא כל קושי להבין שאי אפשר שכל
העם ישקר פה אחד על דבר שאירע לעיני כל האומה,
ואילו לא היה הדבר, לא היה עובר דור אחד או שתים
בלי שאדם כל שהוא מתוך העם עצמו ייצא נגד, להגן על האמת.
ועיננו הראות שהוא עניין חי גם בדורנו, כי לא היה פוצה פיו
להתנגד לעובדה שהאירוע הניקרא "מעמד סיני" אכן היה.
אימרות כוזבות אלו חסרות תוכן הם משמשות כנשק יקר ערך
בידי המיסיון, בידי נוצרים המתיימרים להזדהות כיהודים
המאמינים ביש"ו,
שאינם לא יהודים ולא משיחיים.
משתמשים הם באמירות אלו במטרה
להעביר על דתם רבים מבני ישראל המבולבלים
וכואבים כאבי היום יום, ומבקשים נחמה ומגן או משען
באהבה המוצעת על ידם, המביאה תחושת התקרבות לאלוה. אינם שתים לבם
לעצם העובדה שנופלים כך ברשת העבודה הזרה המפורסמת ביותר בעולם כיום,
ובדעות המנוגדות ביותר לתורתנו הקדושה ולאמונתנו,
סמל גאוות העם היהודי כולו, שעליהם נמסרו להריגה בכל מיני אופנים במשך
אלפיים שנה של גלות ופיזור בכל ארצות העולם.
בשגגה, נותנים להם שתי ידיים באמרם שזו וכזאת היא התורה שבעל פה.
וזה פרט לעובה שעיקר עבודתם כעת היא בארץ ישראל,
לשארית העם השבה, על אף שגם בחוצות אינם מניחים להם, בעת
שרבו הצעירים היהודים
התרים בעולם בחיפוש אחרי "רוחניות",
בעיקר במזרח הרחוק.
כל זה בדור שרבים מבנינו נופלים בדתות ואמונות מיסטיות
של הנוכרים ומתמכרים לסמים בגין חוסר המשמעות
שמוצאים בחייהם בשנות היפות והטובות בחייהם,
מיד אחרי סיום שרותם בצבא נגד אויבים אכזריים
הרוצים בהשמדת העם העברי ובמחיקתם מעל ארץ אבותיהם.
אילו היו החכחמים שבדור דואגים להביא לפניהם
את הדברים כפי שהם, את התורה שבעל פה כפי שהיא,
ללא מטרת שררה או כבוד,
נראה שנפשם היתה נרעת יותר, ומוצאים היו צעירים אלה בתורתנו תשובות
לכל שאלותיהם. אך במקום זה,
הכס והכבוד, מצד אחד, ומאידך,
עצם חוסר הידיעה על התורה שבעל פה מהי באמת אצל
חלק גדול מחכמי דורנו,
הטועים אחר החשיבה שכל מש שהם עצמם אומרים היא
התורה שבעל פה, ושמותר להם לשנות כפי המצב, וכפי הנראה לעיניהם,
ולא טרחו לבדוק היטב אם אכן הוא באמת הדב, וה' את כולם יביא למשפט.
עצם הצורך לחיפושים ללא מנוחה אצל צעירי דורנו
נובע מזה שלא היה להם אפילו לרגע אפשרות או הזדמנות
לראות את עצמם מול הערכים של הירושה הענקית שהורישו לנו
אבותינו, הן הנבים והן חכמי התלמוד.
אילו היו נותנים להם אפשרות לראות
שהתורה שבעל פה קיימת והיא אמיתית,
ואינה דברים כפי המתוארים לעיל, עליהם טוענים הכסילים שהם התורה שבעל פה,
שהם כולם דבר אחד בר חלוף ולא של קיימא.
אילו ידעו שאין אפשרות לשנות את התורה שבעל פה, ושאינה רשות נתונה לרבנים או למי שיהיה,
לשנות אותה כפי ראיית עיניהם, ללא צל של ספק היו מסוגלים יותר
ומוכנים יותר לבדוק את העיניינים, כפי שמסוגלים הם
לתור אחרי מה שנראה להם אמת בארץ מזרחית רחוקה, או בדעות הכוזבות של המיסיון,
וכדומה. אך בדורנו זה, שכל אחד בא להקים לעצמו מוסד מסויים
להגן על עמדותיו הפוליטיות,
ומביא את התורה כהוכחה על
צדק דבריו, או להקים קבוצה המתלבשת בבגוד שונה ומשונה,
עם התנהגויות מוזרות
לבעלי השכל הישר, ולכל התורה משמשת כיסוד לדבריהם ולעמדותיהם,
הצעיר כזקן בימים אינו נמשך אליהם, וחש בצורך למלא את החלל שנותר בנפשו
באמונות ודעות רחוקות יותר,
שנראות יותר טביעיות וקרובות לשכל. אי אפשר לשפוט ולדון
אותם האנשים, שבילבול רב נראה להם בכל הדברים האלה. בצדק הם מתרחקים.
אין להם כלים, ואלו שלהם ניתנו הכלים, משתמשים בהם כאוות נפשם
לפי מה שהחליטו להאמין בעצמם.
אך התורה שבעל פה ניתנה לנו בסיני לעיני כל האומה,
והבא אליה צריך להכין את עצמו לקבלה כפי שהיא, ולא כפי מה
שהוא רוצה שתהיה. לא להגן על דעה זו, וא על דעה אחרת היא באה,
אלא להיות לנו לאמצעי דרכו נראה מה באממת ה' רוצה שנאמץ לנו
כחשיבה, ובכל עיניין, ולא מפני שרב זה או אחר אמר, אלא כי כך נקבע מראש,
והסכימו לזה אבותינו בשם כל בניהם בדורות הבאים. ואנחנו ביניהם.
אין כל סיבה להביא אדם כל שהוא לחשוב בסיגנון אפלטוני, או בסיגנון
מצרי מיסטי עתיק, כפי שעושים כמה בני עמנו,
בחשבם שהכל ניתן בסיני, או ש"הגוים למדו מאיתנו".
אילו כך היו עושים ומלמדים,
תוך זמן קצר מאוד היתה בעם ישראל תורה אחת ואמונה אחת
כפי שהיו אבותינו שווים באמונותיהם, בדעותיהם ובדרך קיום המצוות.
התורה שבעל פה - מקורית, חיה ונצחית -
כיצד מתחלקת?
מאחר שנתבאר לנו מה אינה תורה שבעל פה,
חשים אנו בצורך לתשובות לשאלה: "- מה היא, אם כן?" .
תשובות מספקות שתהינה כעין
"מורי דרך" שישמש לאמצעי עזרה לבא לחקור עליה ועל פרטיה.
אם הבנו שעליה אסור להוסיף,
וממנה אסור לגרוע,
עלינו לדעץ מהם חלקיה.
חוסר הידיעה המקוייקת בנושא חשוב זה
עלול לגרום למסקנות
פזוזות ולטעויות חמורות,
כין מעשהו של ענן בן דויד,
צאצא לראשי הגלות מבית דויד, מייסד הקראות.
המסקנות של ענן בן דויד לפיהם היתה מסירת התורה
בעל פה בסיני,
ולאחר מכן נכתב ספר התורה
אך נשכחה במשך השנים מאז מסירתה עד כתיבת התלמוד.
טענתו הייתה שאילו התורה נשמרה במשך כל הדורות,
לא היו מחלוקות במשנה, בברייתות ובגמרא.
חשיבה מטעית זו נבעה מההשוואה לתפיסת האיסלם באותו העיניין,
דהיינו, שהמולמים החליטו שבכל מצב שתהיה מחלוקת בין חכמיהם
בכל דבר שנתקבל מפי מוחמד,
לא יכריעו בין הנחלקים,
אלא ישתמשו בשיטה שניקראת בערבית "קייאס",
כלומר "היקש", בין פסוקי הקוראן על אותו הנושא,
ובדרך זו ידונו. ענן בן דויד חשב שהמחלוקות בתלמוד
הם באותו סיגנון, והסיק מסקנות, והטעה רבים מבני עמנו.
אילו היה נזכר שדברים בעיניין הזה מפורשים הם בגוף התורה שבכתב עצמה,
אולי לא היה גורם לכל הרעה שגרם.
אחרים רבים נפלו בבעיה אחרת, שהיא חוסר הידיעה
על הנקרא אצלנו "דין מופלא", ומה מקומו של המנהג ביהדות,
ומה באמת ראוי שיקרא "מנהג", ומה לא.
דבר רגיל הוא שנשמע מידי יום אמרות מאותם האנשים,המופקות ממדרשי
אגדה, שאומרים כאילו אפשר על ידיהם להוכיח את
צדקת טענותיהם, כגון
"יפתח בדורו, ככשמואל בדורו!", או "כל מה שתלמיד עתיד לחדש,
כבר נאמר לו למשה בסיני!", ואת העיקר, עוזבים.
ביקוש השררה, שהוא דבר טבעי במין האנושי, או פשוט חוסר המשמעת
לאלה שבאמת מעמדם ומקומם מחייבים אותנו,
כפי שאירע בימי גאוני בבל בקהילות רבות בעולם המערבי ביחס אליהם,
הביא חכמים רבים במערב להציג את עצמם כאילו היו הם
ההמשך של חכמי ארץ ישראל. על ידי זה הצדיקו את התנגדותם
למה שהיה מסורת בענייני הפירושים המקובלים מדורות הקדומים, דורות
תנאים ואמוראים, ובכך הגיעו להחלטות
בדברים אין להם שייכות אליהם,
כי הלא על בית דין של סמוכים הבטיחה תורה,
ובזמן שאין סנהדרין לא היה להם כי אם לקבל את מה שניתן ונחתם
ולא לשנות מזה דבר.
אך אין די בכך, אלא
חשבו ש"הדרש עיקר", או ש"כח הפסוקים הוא המכריע",
וטעו והטעו רבים עמהם בדעות כוזבות אלו,
וטעותם נמשכת ומשפיעה עד ימיינו אלה.
אין פלא שבדורות האחרונים כל מיני "תנועות" למיניהם קמים
וטוענים שהיהדות מגונת היא ומאפשרת זרמים רבים שונים ומשונים,
במוצאם סמך לדבריהם באותם החכמים של אז ושל ימינו.
- ראה במדבר יא, טז, יז; שמות כא,א; דברים יז, ח - כא.
פסיקה הלכתית מחודשת - נתונה היא בידי הרבנים שבכל דור?
המנהג העינייני מעשי הדת -
תלוי הוא בקביעת בית דין, או בידי כל אדם או קהל?
עלינו קודם כל לברר מה הוא המושג "דין מופלא", ולאחר מכן,
מה נקרא באמת "מנהג" בדברי חכמינו בתלמוד
ומה רוצים רבים שיהיה עליו שם "מנהג" בימינו.
כבר הבנו מניין באו ההבנות הכוזבות על שני הנושאים,
ודי לנו במה שאמרנו בזה.
מקרים רבים שלא דבר עליהם משה נביאינו,
וכן מצבים בהם נתקלו הדורות שאחרי מות הנביא,
ועל אותם המקרים לא דבר, שייך בזה החלטה
בבית דין הגדול, כמו שמבאר הספרי, וכמו שמביא
הרמב"ם בספרו משנה תורה, בהלכות ממרים פרק א', ומבאר בקצרה בהקדמה
לספר זה, ובהקדמה לפירוש המשנה.
אחת הדוגמאות המובהקות של
החלטת בית דין בעיניין מצוות ואופן עשייתן
שלא נקבע בתורה,
היא המחלוקת בין בית שמאי ובית הלל במה נקרא
"גדיל".
הדבר הוא מבואר היטב בדברי הרמב"ם בהלכות ממרים פ"א, הלכה ה':
"דברי הקבלה, אין בהן מחלוקת לעולם;
וכל דבר שתמצא בו מחלוקת, בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו.
ודברים שלומדין מן הדין--אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולם, הרי הסכימו; ואם נחלקו בהן--הולכין אחר הרוב, ומוציאין הדין אחד לרבים."
כדברים אלה, מבאר גם בהקדמה לפירוש המשנה.
דוגמא טובה לימינו בדינים מופלאים היא ההחלטה בעניין שימוש בחשמל
ביום השבת. למרות שכל הרבנים
נוקטים עמדה אחידה בנושא לאסור, כל אחד מביא טעם אחר לדבריו ולאיסור,
ולאחר בדיקה מדוקדת תראה שכלם כאחד נבנו על חוסר הבנה
מוחלט בעיניין, מפאת חוסר הידיעה בנושאי אלקטרוניקה.
ואפילו חכמי המכון הטכנולוגי להלכה פותחים את דבריהם באומרם
כיוצא במילים אלו: "למה אסור השימוש בחשמל... ",
ללא השאיר אפשרות לדיון הלכתי אם באמאת שייך לומר שהוא אסור
או מותר. כלומר, אינו בא לבאר טעמים, כי אם להסביר למה אסור,
וכאילו הדבר הוא מובן מאליו. ואילו היה לנו בית דין של סמוכים,
כבית דין הגדול, היתה זאת סוגייה לדיון, ולא היינו אוסרים את המותר,
ומתירים את האסור. עם כל זה, אסור לנו לשכוח שהראשון לציון לשעבר,
הרב בנציון עוזיאל, היה מורה להיתר, ויש אומרים שלאחר איומים חזר בו, והורה לאיסור.
אין אנו מורים כאן לא להיתר ולא לאיסור, אלא מעדיפים
להשאיר את העיניין לשיפוט הקריין,
או לסנהדרין עצמה, שתקום ותדון בעניין.
מאחר שנתבאר מהו "דין מופלא",
עלינו לבאר מהו "מנהג", שנהוג הוא לתרגם לכל השפות המערביות
כ-"custom". אך המונח בשפות המערביות אין לו כל קשר ל"הנהגה",
וכנראה מפני זה התבלבלו רבים בינו לבין המונח "הרגל",
והלבישו עליו כל מיני משמעויות לא הלכתיות,
שהיו אמורים להיות הרגלים עממיים, כגון פולקלור, או דומים לזה.
"מנהג" בדברי רבותינו הוא אחד מסוגי הנהגת העם בעניני
אורח חיים יהודיים, ואי איפשר לקרוא לדבר שהוא הרגל עממי
"מנהג", ללא קביעת בית דין, וכדברי הרמב"ם בפרק הנ"ל,
בהלכות ממרים, הלכה ד':
"הרי הוא אומר "על פי התורה אשר יורוך" (דברים יז,יא), אלו הגזירות והתקנות
והמנהגות
שיורו בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם; "ועל המשפט אשר יאמרו לך--תעשה" (שם), אלו דברים שלמדו אותן מן הדין באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהם; "מכל הדבר אשר יגידו לך" (ראה שם), זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש."
דברים אלה הולכים בקנה אחד עם כל פרק ד' במסכת פסחים,
ועל פי זה יש להבין את המשפט
"פוק חזי מאי עמא דבר!"
ההבדל יוצא מהניקוד בארמית גרידא,
אך רבו הרוצים להרגיל את העם בכל מיני דברים כאילו הם "מנהג" בטעות.
קבלת ההרגל העממי בדברים מסויימים בא לידי ביטוי במיוחד אצל בני העדה
האשכנזית בעבר ובהווה, ובימינו ההשפעה מגיעה גם לבני הספרדים ועדות המזרח.
יש לתקן את העיוות, ולהשיב את התורה למקומה,
ואת המנהג למקומו כתקנת חז"ל, וכל דבר שבא אך
ורק להפריד בין העדות השונות,
יש לנטוש, היות ואין לו כל משמעות הלכתית אמיתית על פי תורתנו הקדושה.
אם לאדם יהיה ספק בדברינו, עצתנו היא שיבדוק היטב בכתבי הגאונים וחכמי ספרד,
וימצא את המבוקש אם יטרח דיו.
חלוקת התורה שבעל פה כך היא:
הלכה למשה מסיני-
דינים מיוחדים שעליהם אין זכר בתורה, בנביאים או בכתובים,
ועליהם לא חלה שום מחלוקת מעולם;
דברי שמועה -
נשמעו באופן ישיר ממשה בסיני, והוא מאת ה', ואינן כתובים בתורה;
דברי
קבלה -
הם דברים שאינם כתובים בתורה, אך יש עליהם רמז או זכר בנביאים (אין קשר לקבלה המיסטית);
דינים מופלאים -
כמובא לעיל (דין מופלא)
הם פרי החלטת בית דין הגדול (הסנהדרין), ובדרך כלל סמוכים הם על אחת מי"ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
תקנות, גזרות ומנהגות (ולא "מנהגים") -
חקיקות מסוגים שונים סמוכים על הכתוב בתורה:
" ...לא תסור, מן-הדבר אשר-יגידו לך--ימין ושמאל."
דברים יז, כא.
נאמנות לדין התלמוד
-
- מה חשיבותו?
איסור רבוי תורות בישראל הוא מפורסם ומבואר בתלמוד
ביחס חכמינו לאותם שרצו לקיים פסיקות אחת משתי הישיבות הגדולות,
אחדים כדברי בית שמאי, ואחרים כדברי בית הלל,
תקופה בה נמצאים העם הישראלי מפולגים בשתי קבוצות.
המצב הגיע למימדים כאלה שהיה צריך החלטה קיצונית, הקובעת שהלכה צריכה להיות כבית הלל,
ומי שיעשה כבית שמאי יתחייב מיתה,
מפני שגורם הוא לפילוג בעם ישראל,
בהיות קבוצות שונות שומרות הלכות שונות.
ההיגיון אומר שמהרגע שמתחילים השינויים וההבדלים בין שתי קבוצות
במין האנושי - הן אם מעמים שונים או מאותו העם - ההבדלים רק יגדלו
וירבו, עד שיהיה המצב בלתי נסבל, וגורם לאי הבנות קיצוניות בין החלוקים.
חכמינו החליטו כי ההלכה בכל העיניינים עליהם חלה המחלוקת צריכה להיות קבועה על פי
כלל מסויים,
כדי שלא תהיינה שתי תורות בישראל. -
ירושלמי ברכות פ"א, ה"ד, סוטה פ"ג, ה"ד.
לכן, בכל הדורות בתר תלמודיים -
הן דורות שקדמו לנו, הן דורנו זה -
חשוב להם שיהיו נאמנים לתלמוד.
דבר זה נראה ברור יותר כאשר
אנו מעיפים מבט אחורה בשנים,
ומתבוננים בנעשה בסוף תקופת הגאונים בספרד העתיקה,
כאשר רבי יצחק אלפסי החליט להקים באליסנה (Lucena)
ישיבה דומה לזו שהיתה בבבל מאז האמוראים, שבראשה היה הגאון.
החלטה אמיצה זו של חכם זה,
שהיה הוא עצמו תלמיד לרב היי גאון,
נבעה מתוך העניין בהגנת התלמוד ודיניו,
נגד פסיקות מחודשות מנוגדות לדין התלמוד.
בדורו החלו לחשוב אחרוני הגאונים שביכולתם לפסוק הלכות
כפי שעשו האמוראים, שקדמו להם, בהיותם יושבים באותם המושבים עליהם ישבו
קודמיהם אמוראי בבל, באותם הבניינים ממש.
יצאו חכמי ספרד, ורבי יצחק בראשם, להגנת התלמוד, ומישיבתו
המפוארת יצאו גדולים כמו רבי אברהם אבן-עזרא,
רבי יהודה הלוי, רבי יוסף הלוי, והרמב"ם תלמידו.
אף אחרי חיבור השלחן ערוך על ידי רבי יוסף קארו,
מוצאים אנו בין חכמי ספרד נאמנות בלתי מתפשרת לדין התלמוד
ולמשנה תורה להרמב"ם כמפסקי הגמרא שנמסרו במסורת על ידי הגאונים
מדור לדור אחרי חתימת הגמרא על ידי רבינא ורב אשי.
מתבלטים בכתביהם להגנת דין התלמוד
והרמב"ם רבי אהרון הלוי בהשגותיו על
הרשב"א, ולאחר השלחן ערוך, רבי יוסף קארו עצמו, כפי
שאומר באבקת רוכל סי' ל"ב. בתשובה זו
הוא מפציר לכל בני עדת הספרדים ובני עדות המזרח,
כולל יהודי ארץ ישראל, שלא לזוז ימין ושמאל מדברי הרמב"ם
לפסוק על פי כל פוסק אחר.
כמו כן, אחריו רבים, כגון רבי שלמה די אוליוירה הלוי,
ורבי משה אלשקר, באחד מכתביו
נגד רבי יוסף קולון, באומרו שאין לזוז מדין התלמוד ומה שנפסק בו,
וחולק על השיטה של רבי יוסף קולון הנזכר, לפיה יש לפסוק על פי האחרונים שבדור.
שיטה זו של רבי י"ק מקורה היא בבית מדרשו של רבו, רבי יהודה בן רבי אשר בן יחיאל.
הספרדים בכל העולם, וצאצאי יהודי דרום ספרד בעיקר יצאו נגד
שיטה זו בכל תוקף.
בדורות מאוחרים יותר, עדיין נלחמים נגד זה בין יהודי ספרד
רבנים גדולים, כמו רבי חיים בן עטר, רבי חזקיה די סילווה, רבי אברהם פיריירה, ועוד.
האחרון ברשימה נפטר לפני כמה עשרות שנים, במאה העשרים.
לשאלה על ההבדל בין המשנה תורה לספרי הלכה אחרים
שלפניו ושלאחריו, לעניין הנהגה הלכתית ומשפטית,
פשוטה היא התשובה:
לרבי משה בן מימון היתה גישה לכתבי יד רבים, ולמקורות הלכה רבים
שלא היו כבר בהישג יד בדורו,
כפי שהוא עצמו מעיד בכתביו. בהקדמה לספר משנה תורה תאור
מדרשי ההלכה די והותר לכל מי שיפקפק בזה. כאשר מבין הלומד
מהי חשיבותה של מסורת הגאונים בעניין פירוש הכתבים שנותרו מתקופות שקדמו להם,
ושאותו הפירוש קבלו כמסורת,
יהיה ברור לו שמסורת זו בשלמותה אפשר
יהיה לגשת אליה במשנה תורה בלבד.
מסורת זו לא היגיעה למדינות שמעבר לצפון ספרד
בלי עיכוב ממושך על ידי הכנסייה, וכתבי הקדמונים
מעידים על עיוותים וטעויות בכתבים אלה שהיגיעו מגאוני בבל
לארצות אירופה. על פי רוב, נעשו במעבר שבין המדינות שבהן שלט האיסלם,
על ידי אנשי הכנסייה, שהיו בקיאים בלשון עבר ובתלמוד, ופעמים אחרות
בידי "קנאי מנהג במקום" באירופה, שלא רצו שינויים במנהגיהם,
ואפילו כאשר היה מנהג זה מנוגד לדין התלמוד. על המצב המדורדר בעניין זה
ניתן לקרוא בספרים רבים, ורשימה ארוכה של מנהגים מנוגדים לתלמוד
שהיו נפוצים בארצות אירופה בימי השולחן ערוך, מביא בסיפרו "כתר שם טוב"
הרב של הקהילה הספרדית פורטוגלית באנגלייה, חכם שם טוב גאגין, ז"ל.
ספרים קדומים יותר מעידים על מקרים
חמורים של הצדקת אכילת חלב הכרס,
שעליו חייבים כרת, והגנו על מנהג חכמי המקומות בהם היה
המנהג נפוץ.
עוד בעניין חשיבות המשנה תורה - הספר נכתב כולו בלשון פשוטה ובעברית
משנאית גרידא, שאך ורק מחייב את הקורא בקריאה רצופה. בכך נמצא הספר
בידי כל אחד ואחד מישראל,
וכל אחד ואחד יכול להיות בקי בכל התורה שבעל פה, כלומר, בכל תחומי ההלכה
הפסקה בתלמוד. ואחר התלמוד, נאסרה הפסיקה, במבואר בבא מציעא פ"ו: "סוף הוראה, רבינא ורב אשי."
הספר מכיל את כל ההלכה לכל הזמנים, הן לזמן שבית המקדש קיים,
והן לזמנינו אלו שאנו מקווים לבנייתו; הן לזמן שמולך עלינו מלך,
והן לזמן הזה שהדמוקראטיה הכוזבת כבשה את העולם.
ספרים רבים נכתבו לפני הרמב"ם ואחריו על מנת להביא ליהודי הפשוט או ללמדנים ביותר
את התורה שבעל פה, אך אין אחד מהם שיביא את הכל בצורה מקיפה, פשוטה ומבוארת כאשר
עושה המשנה תורה. בימינו אלה שגירסאות רבות מצויות בתלמוד,וחוסר מקורת תנאיים הוא רב
ואין תקווה למצוא אותם, אנו מציעים לא לזוז מדברי הרמב"ם ומהספר משנה תורה.