Apresentação

מבוא הגמרא

ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת

נתיב אות האל"ף

"איבעיא להו" - כל "איבעיא להו" שבתלמוד הם החכמים בני הישיבה שהיו נושאים ונותנים באותה הלכה, ויצאה זו השאלה מביניהם: ורובן מצדדים ב"או דילמא" , וכמו בברכות: "עד, ועד בכלל, או דילמא עד, ולא עד בכלל?



דוגמה בגמרא


"איבעית, אימא: - "קרא!" ואי בעית, אימא: "סברא!" " - קאמר "אי בעית" , אף על פי שלא דבר קודם לכן דבר.



דוגמה בגמרא


אי הכי - מתפרש הכי: "אי אמרת, בשלמא, לדידי לא קשה. מה שאני מקשה עתה נהי דקושייתי הראשונה במקומה עומדת. אלא השתא דתרצת ואמרת כך וכך, קשיא!"

דוגמה בגמרא

ויש "אי הכי" סיעתא היא, פירש רש"י בקידושין מ""ו.

דוגמה בגמרא


אהייא - פרוש: " אהיכא קאי", ונ"ל "אהייא" - "לאיזה צד" וכמו "כלפי לייא".

דוגמה בגמרא

(ו"לאיי", פירש רש"י "באמת" - חגיגה ט':)

דוגמה בגמרא


אי אתמר, הכי אתמר - מצינו בתלמוד לשון שאמר אמורא אחד ומקשה עליו התלמוד ואמר: "אלא אי אמר, הכי אתמר..." - והוא לגמרי להפך הלשון שאמר בראשונה.

דוגמה בגמרא


אי תניא , תניא - פעמים מקשה מתוך ברייתא, וקאמר: "אי תניא, תניא..." - כלומר, לא סבירא ליה, כי הא דפ' "דם חטאת" דף צ"ו, וכן בכמה דוכתין.

דוגמה בגמרא

ובפרק "כל היד" פירש רש"י: "אני שמעתי מה שאמרתי, אבל אתם, הואיל ומשנה בידכם, לכו אחריה!"


איכא דאמרי - מצינו פ"ק דביצה י"ג: "איכא דאמרי, אמר אביי: "מחלוקת!", וכו'" - שהוא להיפך מן הראשון, ובכל התלמוד לא מצינו כן, וודאי מצינו לישנא קמא: "ואיכא דאמרי"; "בהא נמי פליגי"..."

דוגמה בגמרא


איכו - פירוש: "אם", או: "אם כן" - ביצה ד': " איכו השתא..."

דוגמה בגמרא


" אין מקרא יוצא מידי פשוטו" - רוצה לומר שהמדרש והפשט שניהם אמת, ויסבול הכתוב את הכל, ולא רוצה לומר שלא יוציאוהו מפשוטו לגמרי.

דוגמה בגמרא


אין למדין מן הכללות - אפילו במקום שנאמר בהם: "חוץ..." - רוצה לומר: אין לעשות עיקר מן הכלל, שאין כלל אלא בערך אל עצמו, כמו בקידושין: " תנן: -כל מצות 'עשה' שהזמן גרמא, נשים פטורות!", ומקשה: "-והרי שמחה והקהל..."

דוגמה בגמרא


"- איני!?" - לשון "אין", שהוא ענין "כן", ובתמיה קרינן ליה, והכי קאמר: "-איני?! וכי כך הוא?! והא, אמר פלוני וכו'"

ויש מפרשים: "לשון קושיא 'אין' היא, כמו 'לא זה'."

דוגמה בגמרא


אלא - כשהתלמוד מתרץ תרוץ אחד, וסתרינן ליה, והדר בעי לפרוקי פירוקא אחרינא, אמרינן בתרוצא בתרא "אלא", שלשון "אלא" מורה שתרוץ הראשון לעולם דחוי, וזה כשהמתרץ אינו מקשה. אבל כשהוא המקשה עצמו, שייך לומר "אלא", ואף על פי שלא קדם לו תרוץ אחר.

דוגמה בגמרא


אלא מעתה - לשון קושיא : "מאחר שאמרת כן, תקשי לך". ויש "אלא": " ואלא הא, דתניא: וכו'" - בא להקשות.

דוגמה בגמרא


אלמא - סתם שבתלמוד הוא כמו: "שמע מינה". ויש "אלמא" שהוא כמו "למה" - בגיטין פ"ק ובהרבה מקומות, וכן: "אלמא תניא" - ר"ל: "למה תניא".

דוגמה בגמרא


אלמלא - לפעמים משתמש בלשון "אילו", כמו: "אלמלא נגדוה לחנניה, מישאל ועזריה..." - שהוא כמו: " אילו הלקוהו..." ולרוב פעמים משתמש בלשון: "אם לא..."

דוגמה בגמרא

ויש אומרים דלשון "אילו" כתוב: "אלמלי" (יוד בסוף).


"אם תמצי לומר" - פעמים בעי בעיא אמורא ב"אם תמצא לומר" מיבעיא אחרת שלו או של חברו, כגון: "עכבר נכנס, וככר בפיו; ועכבר יוצא, וככר בפיו - מהו? מי אמרינן היינו הא דעייל הוא דנפיק ? או דילמא : אחרינא הוא!? ואי תמצי לומר , הא דעייל עכבר שחור, וכו'" - ולפעמים בעי בעיא אחרת, ודעתו לשתי בעיות, ב"", כי הא דכלי עבודה זרה שנשבר, וחזר ותקנו, מהו? ולענין טומאה ישנה, אי הדרא כדין טומאה דאורייתא , אי לא . ואקשינן, תבעי ליה שאר טומאות דרבנן, ומסיק: חדא מיגו חדא, קמיבעיא ליה , והכי קאמר : "טומאה דרבנן, מי הדרא או לא ?" - ואי תמצי לומר: "לא הדרא!", טומאת עבודת אלילים, מאי? - וכו'"

דוגמה בגמרא


אמר פלונו - בידוע שאינו חולק ולא בא אלא לסייע או להוסיף, וכשאמר בתלמוד: "פלוני אומר", בידוע שהוא חולק על שלפניו.


אמר רבי פלוני, אמר רבי פלוני - כלומר, בשם רבו, כגון: "אמר רבי יהודה, אמר שמואל..." - רבו היה, ושמעה ממנו.


אמר רבי פלוני משום רבי פלוני - כגון: "רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי..." - לא שמעה ממנו, אבל שמעה מאחר שקבלה ממנו.


אמורא - אין מקשים מאמורא לאמורא, משום דאמרינן: "גברא אגברא קארמית?!" - ופעמים מקשים מאמורא לאמורא, היכן דקים לנו הלכה כמותו. " אמוראי ננהו, ואליבא דרבי אליעזר ".


האמורא, אין לו כוח לחלוק על התנא בשום פנים, ואמרים גבי רב ורבי חייא: " תנא הוא, ופליג! " - ר"ל, שהם חשובים כתנאים, ויכולים לחלוק על משנה וברייתא, אבל זה התרוץ אינו מתרץ אלא מתוך דוחק גדול שאינו מוצא תרוץ אחר.


אמוראים

אמוראים הם חכמי הגמרא - מי הוא רב ומי הוא תלמיד, דור אחר דור. (וכינויי החכמים, באות כ' או ה')

ועוד, כל אמורא ובר פלוגתיה , ומאן הלכתא כותיה (וכללי פסקי ההלכה, באות כ', וסתמא, באות ס').


א - רבי חייא, ורבי אושעיה, ולוי, ובר קפרא.

וגם: רבי שילא, רבי יהשע בן לוי, ואבוה דשמואל, ורבי אפס:

רבי ינאי, רבו דרבי יוחנן, ודרב, ורבי חנינא בר חמא רבו דשמואל.

רב חבר ספרא וסיפרי, ורבי חייא חבר התוספתא, ורבי אושעיה ובר קופרא, הברייתות, ורבי יוחנן, הגמרא "ירושלמית" בארץ ישראל.


ב - רבי יוחנן וריש לקיש, וגם רב ושמואל, דנהירן ליה שבילי דרקיע, ורב אדא בר אהבה בעל התקופות.

רב ירד לבבל והורה בנהרדע, ומצא רבי אבא, מנהיג בבבל, ואחר שנפטר הנהיג שררה רב, ואחריו, שמואל.

(ריש לקיש נשא אחות רבי יוחנן - בבא מציעא פ"ד )


ג - רב הונא בסורא, ורב יהודה בנהרדעא, ורב נחמן בנהרדע - ורב אסי ועולא.

יש רב הונא אחר, רבו של שמואל, דבעא מיניה שמואל מרב הונא.

גם רבי חנינא הנהיג שררה.

שמואל בר נחמני, רב יהודה בר יחזקאל - בפומבדיתא; רבי אלעזר בר פדת ורב כהנא, רבא, גם רבה בר בר חנה, או רבי אבא ורבי אמי ורבי אסי כהני. בארץ ישראל - רב דימי ורבי אבין.


ד - רב חסדא - בסורא, ורבה בר נחמני - בפומבדיתא. ורב יוסף סגי נהור , בסורא, ורב ששת.

והלך רב חסדא ל מתא מחסיא, ועשו אותו ראש ישיבה. ו מתיבתא דרב הונא, ב נהרדעא .

גם רב נחמן בר יעקב, רבה הר רב הונא, רבי יהודה נשיאה, אביו של רבי הלל, שתקן העיבור.


ה - אביי ורבא - הוא רבא בר יוסף בר חמא, ראש ישיבה ב מחוזא.


גם רב נחמן בר יצחק (בת רב חסדא אשתו של רבא היתה - בריש חגיגה) רב נחמן ראש ישיבה ב פומבדיתא רב יוסף בגרש, רב חמא בנהרדעא, הלל הנשיא בן רבי יהודה נשיאה:


ו - רב פפא, ורב פפי, ורב הונא בריה דרב יהושע, ורב יימר, ורב זביד ,בפומבדיתא; גם רב דימי מנהרדעא, רב אחא בריה דרבא, רב סימא בריה דרבא, בפומבדיתא.


ז - רב כהנא, ורפרם בר פפא, ואמימר, ומר זוטרא, ורב אשי - בסורא, ורבינא הוא רבי אבינא.

וגם מרימר בר רב אשי - ר"י בסורא, רב גביהה, ר' יהודה - בפומבדיתא. רב אידי בר אבן - בסורא; רפרם - בפומבדיתא; רב נחמן בר רב הונא - בסורא; רבה תוספאה - בסורא; רב טביומי בר רב אשי - בסורא, ומר בר רב אשי.

ורב אשי הוא שחיבר הגמרא "בבלית" בארץ שנער, היא בבל.

וחיברו חכמי המשנה חיבורים אחרים:

רבי הושעיא - באור ספר בראשית.

ורבי ישמעאל - פירוש מ" ואלה שמות" ועד סוף התורה, והוא הנקרא " מכילתא".

וכן רבי עקיבא - "מכילתין".

וחכמים אחרים חיברו מדרשות, והכל חובר קודם הגמרא הבבלית.

מאלו הספרים יתבאר האסור והמותר, הטמא והטהור, החייב והפטור, הפסול והכשר, גם גזרות לעשות סייג, וכן המנהגות והתקנות, וגם כן משפטים ודינים מופלאים.

אחרי האמוראים היו רבנן סבוראי - נזכרו קצתם בגמרא, ואחריהם גאוני עולם, ואחריהם חכמים נבונים וידועים, המה ראשי בני ישראל - שלשלת הקבלה ומחזיקי תורת האל.

והתנאים, תראה באות "ת", ועיין עוד בערך "חכמים" ו"סתם מתניתין".


אמורא ובר פלוגתיה

רב ורבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן.

דוגמה בגמרא


שמואל ורבי יוחנן - הלכה כרבי יוחנן .

דוגמה בגמרא


רבי יוחנן וחזקיה - הלכה כחזקיה, משום דרבו דרבי יוחנן היה.

דוגמה בגמרא


רבי יוחנן ורבי אלעזר - הלכה כרבי יוחנן (חוץ מתלת מילין דהלכה כרבי אלעזר)

דוגמה בגמרא


רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי - הלכה כרבי יהשע בן לוי, דרבו הוה.

דוגמה בגמרא


רב הונא ורב - הלכה כרב.


רב הונא ורב חסדא - הלכה כרב הונא - (פרק "כל הנשבעין", ועיין פ"ב ב"מ) דרבו דרב חסדא הוה.

בבא מציעא דף לג, א'


רב אשי ורב כהנא - הלכה כרב כהנא.

דוגמא בגמרא


רב הונא ורב נחמן - הלכה כרב נחמן בדיני , וכרב הונא באיסורי .


וכן רב נחמן ורב ששת - הלכה כרב ששת באיסורי וכרב נחמן בדיני .


רב ורב הונא - הלכה כרב.


רב ורבי חנינא - הלכה כרב.


שמואל ורב אדא בר אהבה - הלכה כשמואל.


רב אשי ורבינא - הלכה כרב אשי.


כל היכא דפליגי רב ושמואל - הלכה כרב ב איסורי וכשמואל בדיני , לבר מתלת (נר, ציצית, גרירה) דאינון באיסורא , והלכה כשמואל (בפרק "במה מדליקין").


(אין הלכה כמותם בדיני מוקצה משום סבירא להו כרבי יהודה)
וכי אמרינן דהלכה כפלוני בדיני וכפלוני באיסורי - דוקא כנגד בר מחלוקתו , כגון רב כנגד שמואל, ורבי נחמן כנגד רב הונא, אבל אם נחלק עם אחר, לא.


( הלכתא כרב בהני תלת, בין לקולא, בין לחומרא : שבת, ויום טוב ויום טוב שני, ויומא דראש השנה - [ביצה כ'])


רבי יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן בר מתלת דהלכה כר"ל (פ' "החולץ" ובפ' "חזקת" כתב הר"ן אע"פי כן ק"ל כר"ל) וסימניהון חלץ ירש קנה:(ומקורן ומוצאן של כל אלו תראה בספר כריתות, שער ג', מחלק ד' - וב"הליכות עולם" בג' פרקים של שער ה')


רבה ורב יוסף - הלכה כרבה, בר מתלת, דהלכתא כרב יוסף, וסימנהון: שדה, קנין, ומחצה:


יע"ל כג"ם

אביי ורבא - הלכתא כרבא, בר מיע"ל קג"ם, סימניהון דהלכתא כאביי, והן: יאוש שלא מדעת, עד זומם, לחי העומד מאליו, קידושין שאין מסורין לביאה, גילוי דעתא, מומר לתיאבון.


בכל התורה , דפליגי רב אחא ורבינא - רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא, בר מתלת, דרב אחא לקולא ורבינא לומרא, והלכתא כרב אחא לקולא. וסימניהון: אומצא, ביעי ומזרקי - וכולן הלכות קבועות.


הלכה כמר בר רב אשי בכליה גמרא , בר ממפך שבועות, וחיוורי בצומת הגידין. וסימניך: "...כולו הפך לבן, טהור הוא..." - וזה מוסכם מרב הפוסקים ( ר"ח, רי"ף, רא"ש ), ועיקר.


כל כלל שבגמרא , כגון פלוני ופלוני הלכה כפלוני, כולהו קיימא לן הכי מסתמא - בר מהיכא דמפרש לה בהדיא , או מוכח מסוגיית הגמרא דלית הלכתא כהני . בכמה דברים פסיק הגמרא נגד הגלל, ובאותן הדברים וכיוצא בהם אין סומכים על הכלל.

דוגמה בגמרא


( דע דקאמר הגמרא : " והלכתא: יבשתא שרי, רטיבא אסיר ..." - ביצה ל"ג, ואומר רש"י דזה סבירא ליה דלא כרבי שמעון, אבל אנן סומכים אדעתא דרבי שמעון דהלכה כותיה , ואם כן, אין הלכה כמסקנא על כרחך. [עיין תוספות])


מושגים באות אלף

אין משגיחין בבת קול לענין הלכה. (בבא מציעא נ"ט)


"אם אינו ענין לו, תנהו ענין לחברו" - באות ד' - "דבר שנאמר בזה" וכו'.

""אם" למקרא, ויש "אם" למסורת":
פירוש: "אם" - יש "אם" למקרא שעושין עיקר, ו"אם" מהקריאה, לדרוש כפי הדיבור הקרוי, ו"אם" למסורת.

פירוש: לדרוש על פי הכחב. ופלוגתא היא בכל דוכתא.
ו"אם" - רבי שמעון, דקאמר: "-יש 'אם' למקרא", הוא גופיה קא דריש בפרק קמא דקדושין: "-מקרא ומסורת ביחד גבי 'בבגדו בה', דדריש לשון "בגידה" ו"בגד" - והיינו: "מקרא ומסורת".
ואומר רש"י, שם, דהיכא דיש לקיים שניהם, דורשין מקרא ומסורת לכ"ע; אבל היכא דמכחישי להדדי, ואי איתיה להאי ליתיה להאי, בהא פליגי: מר סבר: מקרא עיקר, ומר סבר: מסורת עיקר.


"אין מוקדם ומאוחר בתורה":
דוקא בשתי פרשיות, אבל בחדא פרשה יש מוקדם ויש מאוחר, דאם לא כן, "כלל ופרט" דילמא "פרט וכלל" הוא. וכן "פרט וכלל" - דילמא "כלל ופרט" הוא. והכי מסיק בזבחים.


"איסור כולל ואיסור מוסיף" - ההפרש שיש ביניהם הוא כך: ד"איסור כולל" קרי היכא דאין האיסור האחרון מוסיף על האיסור הראשון כלום, אבל מרבה איסורים על האדם מדברים אחרים, כגון: נבלה ביום הכפורים, שלא בא לאסרה אלא באכילה, ובאכילה כבר אסורה משום נבלה. נמצא שלא נוסף עליה איסור האחרון כלום, אבל ריבה איסורים על האדם לאסרו ככל האוכלין שבעולם, ואמרינן: "מגו דחיילא יום הכפורים ליאסר בשאר אוכלין", "משום יום הכפורים" כולל נמי את הנבלה עמהם להתחייב בה משום יום הכפורים:

ו"איסור מוסיף", הוא דמוסיף על הנושא האסור הראשון, דבר שהיה מותר בו, כגון חתיכת חלב של הקדש, דאסור לאכלו משום חלב, ומותר לגבוה למזבח - נעשה נותר, נוסף עליו איסור איסור למי שהיה מותר לו, ונפסל להקטרה. הכא אמרינן: "מתוך שחל עליו שם 'נותר' אצל גבוה, חל עלין שם 'נותר' אצל האדם האוכלו להתחייב משום 'חלב' ומשום 'נותר' ".

(ועיין בסוף מכות בפירוש שאינו של רש"י: "ויש איסור הבא בבת אחת, ואין איסור חל איסור" - ובהרמב"ם, הלכות מאכלות אסורות. פ"ה וט', ופ"ז וח')


"אראה בנחמה" - פרש רש"י:" "לא אראה", והפכו לברכה. או: "ימותו בניו, ויראה בנחמתם" - והוא ענין שבועה, וכמו כן: "אקפח את בני" - לשון "כריתה", וכן "האלהים אמרה" - האלהים לא אמרה".


אורחיה דתנא לפרושי - זמנין - ממאי דסליק מיניה - כגון: "במה מדליקין, ובמה אין מדליקין? - אין מדליקין וכו' " - וזמנין, ממאי דפתח מיניה , כגון: "יש נוחלין ומנחילין, נוחלין ולא מנחילין: נוחלין ומנחילין - האבות והבנים וכו' ", והכי אסיקנא בריש נדרים. וכן, זמנין תני הענין ברישא, והדר המנין, כגון: "האישה נקנית בשלשה דרכים:... " - וזמנן המנין ברישא, והדר תני הענין, כגון: "שבעת ימים לפני יום הכפורים...".


(כאן סוף נתיב האלף)

Apresentação

מבוא הגמרא

ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת