Apresentação

מבוא הגמרא

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ר | ש | ת

נתיב אות הקו"ף


כל "קא דלקא דעתין" הוא לגלות היסוד אשר בנה עליו המקשה קושייתו. ו"קא סלקא דעתין", רוצה לומר: דעת המקשה, ומסקנא לא מסיק הכי וכן בריש ברכות: "קסלקא דעתין, 'בני אדם', היינו: עניים", ומסיק: "'בני אדם' לאו עניים". וקרוב לזה והוא "וסברוה".


"וסברוה" - רוצה לומר: בני הישיבה. ורוב "וסברוה" שבתלמוד לא קאי הכי, כמו "קא סלקא דעתין", הגם שלפעמים נמצא "וסברוה" דקיימי במסקנא.


"ודקארי לה, אמאי קרי לה?" - לשון קושיא הוא, ועניינו לתת התלות סברא למקשה, שאין הקושיא פשיטא כל כך כאשר נראית. והכי קאמר: "ודקרי לה, אמאי קארי לה?" - ואותו מקשה קושיא זו, "מה עלתה על רוחו להקשות? וכי לא ראה ולא ידע שהקושיא כלום?" וכל זה יתכן שהוא דברי בעל הגמרא, רוצה לומר: מסדר התלמוד.

ויש מי שאומר שהוא מתוספת רבנן סבוראי.


"קבלה מניה רבי שמואל... כדי רשעתו" - ברשעה המסורה לבית דין. פירש רש"י: "קבלה מיניה תשובה זו, ושני עלה ברשעה", וכו', ופירוש אחר, "קבלה מיניה האי תירוצא, דברשעה המסורה לבית דין הכתוב מדבר."


"קל וחומר" - מידה כתובה בתורה שדורשין "קל וחומר", ולומדין "חמור מקל להחמיר", והוא הדין איפכא, "קל מהחמור להקל", והדעת תחייב זה, "שאם זה הקל נמצאת בו זאת החומרא, זה החמור לא כל שכן?" וכן בכתוב: "'ואביה ירוק ירק בפניה', הלא תכלם שבעת ימים? אם אביה הראה לה פנים זועפות, תכלם - קל וחומר לשכינה, שהיא תכלם ותסגר בשבילה!" ומשם אנו למדין "קל וחומר" מן התורה, שהוא "חמור מקל להחמיר", וגם ההיפך, לומר: "ומה דבר זה החמור, נמצא בו זה הקלות, דבר זה הקל, אינו דין שימצא אותו הקלות?" - וזהו "קל מחמור" להקל.


ה"קל וחומר" נעשה מסברא, כלומר: מחשיבות סברא בעלמא, ולא מכח הכתוב, כגון: "ומה שן, שאין כונתה להזיק, חייב - קרן, שכונתו להזיק, לא כל שכן?" ונעשה מדין, כלומר: מדין התורה, וממעלות שנתן הכתוב בדבר, בין להקל, בין להחמיר. כגון: "מה אמה העבריה, שאין ניקנית בביאה, נקנית בכסף - זו שנקנית בביאה, אינו דין שנקנית בכסף?" - וכן כל כהאי גוונא, ונקרא הקל וחומר "דין", וזהו "והלא דין הוא", וכו'


"דיו לבא מן הדין להיות כנידון" - פירוש: "דיו ללמד להיות כמלמד", וזה דאין דנין "קל וחומר", אלא להטיל על הלמד אותה החומרא שנמצאת במלמד בלדבד, אבל להעדיף עליו יותר מהלמד, לא, ואף על פי שהלמד כל כך חמור בערך המלמד, כדגמרינן מקרא: "תסגר שבעת ימים...", קל וחומר לשכינה, ארבעה עשר יום. אלא אמרינן "דיו לבא מן הדין להיות כנידון".

ופלוגתא דרבנן ורבי טרפון בקמא אי אמרינן "דיו" או לא אמרינן "דיו", ומסקנא התם דהיכא דלא מפריך "קל וחומר" כולי עלמא לא פליגי דאית ליה דיו, כי פליגי היכא דמיפרך "קל וחומר" (פירוש: שאחר שנעשה קל וחומר אי אמרינן "דיו", ובזה לא נמצינו למדין כלום עם ה"קל וחומר", ונשבר ולא יועיל דבר. אז סבר רבי טרפון דלא אמרינן "דיו", כיון דלא מהני לן ולא גמרינן ביה מידי, ורבנן סברי דאפילו הכי אמרינן "דיו", אבלהיכא דאי נמי אמרינן "דיו", סוף סוף מהני לן, ה"קל וחומר", וגמרינן ביה מלתא דלא כתיבא, כגון "שבעה דשינה" לא כתיבי כל עיקר, ואתא "קל וחומר" ואייתי ארביסר, אתא "דיו", אפיק שבעה, ואוקי "שבעת ימים" - כולי עלמא אית להו "דיו".)


"שייך "דיו" בין אתחלת דינא, בין אסוף דינא":

פירוש "תחילת דינא", הוא ה"מלמד" שבתחילת הדין, כגון ההוא דמייתי קרא: "אם אביה", וגו', קל וחומר לשכינה י"ד יום. ה"מלמד" הוא האב, וה"למד", השכינה. ואמרינן "דיו לבא מן הדין..." דהיינו, "השכינה", להיות כנידון - האב - שהוא ה"מלמד", והוא בתחילת ה"קל וחומר".

ופירוש "סוף דינא" הוא "מלמד" שבסוף דינא, כלומר, אותו דבר הנמצא ב"למד", שמכחו הוא לומד ומוסיף עליו מקל וחומר, כגון: "ומה אם שן ורגל, קל ברשות הרבים, דפטור, חמור ברשות הניזק, דחייב נזק שלם - קרן, דחמור ברשות הרבים, שחייב חצי נזק, אינו דין להחמיר ברשות הניזק לשלם נזק שלם?" (עיין "תחילת חכמה" , דין "קל וחומר")

וקאמר בעיקרא דדינא, או ב' נושאים, או א', יש הפרש: הא' האמור, והב': "ומה אם במקום דשן ורגל קל ברשות הרבים הקרן חמור בו, מקום דשן ורגל חמור ברשות הניזק, אינו דין שנחמיר בקרן דישלם נזק שלם?" - ואמר "דיו", וכו'.(עיין במקום הנזכר)

ויש בכמה דוכתי שדורש "קל וחומר" ואינו אומר "דיו", ונראה לתוספות דאין שייך לומר "דיו" אלא היכא שה"קל וחומר" אתא לרבות דבר חדש שאין כתוב כלל, אבל היכא דעיקר ה"קל וחומר" לא אתי כי אם לפרושי ולגלויי מלתא בעלמא, לא שייך לומר "דיו".


"מה לפלוני, שכן חמור בכך וכך, תאמר בזה, שאין בו" וכו' - זהו פירכא אעיקרא דדינא, פי': ממקום שבאה, דהיינו, המלמד גופיה, ומשיבין על ה"קל וחומר" אם יש להשיב, וכך המידה אם יש במלמד חומרא אחת או קולא אחת, ואינו בלמד. ואפילו יש בלמד כמה חומרות או קולות שאינם בלמד, וסותרים ה"קל וחומר" בכך, ואין למדין הימנו בין להקל, בין להחמיר, דאיכא למימר: "כמו שיש בו אותה חומרא, עדיפא מכל שבנגדה לגרום אותו דבר!" - וכשמקשינן פירכא זו, הוא בלבד שפשוט וידוע שאין אותה קולא או חומרא בזה הלמד, דאם לא כן נמצא היא גופה תיתי בקל וחומר כמו זאת.


"פלוני יוכיח" - פרכא אסוף דינא הוא. פירוש: כשאומר פלוני שחמור בכך וכך, אינו דין שנחמיר עליו?, כו' - ופריך: "פלוני יוכיח!" - שאין אותה חומרא גורמת לו דבר, ואסוף דינא פרכינן מעלמא, שאומר: "פלוני יוכיח!" - שאין גורמת לו דבר חומרת הלמד שמכחה אתה בא ללמד עליו, לומר: "כיון שחמור בכך, דין הוא שיהא חמור בדבר פלוני, שהרי פלוני יש בו אותה חומרא. ואפילו הכי, אין בו אותו הדין. אף אתה, אל תתמה על זה הלמד, אם לא נתן בו זה הדין, ואף על פי שחמור באותה חומרא!"


"הכנסת פירכא והבלעה בקל וחומר" - הוא שיש פעמים חומרא במלמד שאינה בלמד, ואין עושה ממנה פירכא לסתור הדין, אך מכניסין אותה בתוך ה"קל וחומר", ומבליעין אותה בו, באופן שלא תועיל לכלום, וכגון שאותה סברא בעלמא, ולא מלתא דכתיבא בתורה. וזו נקראת "הכנסת פירכא", וכו' - וזה ציורה:


"ומה פלוני הקל בכך וכך, ואף על פי שהוא חמור בחומרא פלונית, לא הועילה לו חומרתו לאותה קולא, עם כל זה חמור בדבר אחר - זה חמור - אינו דין שנחמיר עליו?", וכו' - ולא יזיק לו מה שאינו חמור באותה חומרא שבמלמד, שהרי כמו שלא הועילה לכך, לא תועיל לדבר אחר. ולפיכך אינה פירכא.


"מה לפלוני היוכיח, שכן יש בו כך וכך, תאמר בלמד זה שאין בו כך", וכו' - פעמים כשפריך אעיקרא דדינא: "מה לפלוני, שכן", וכו', חוזר הגמרא ומקיים ה"קל וחומר" ממקום אחר, ואומר: "פלוני יוכיח!" - שאין אותה חומרא גורמת הדין שכן פלוני אין בו אותה חומרא, ויש בו אותו הדין. הילכך, "קל וחומר" במקומו עומד. ואם יש ב"יוכיח" זה שום מעלה שאינה בלמד שלנו, עושים ממנה פירכא: "מה לפלוני היוכיח, שכן יש בו כך וכך, תאמר בלמד זה, שאין בי כך וכך!" - ולא נלמוד דבר.

ואם אותה המעלה לא נמצאת במלמד הראשון, אומר: "פלוני הראשון יוכיח!" - שאין הדבר תלוי בכך. ובכל דוכתא, כשיגיע הגמרא לידי כך אומר:


"וחוזר הדין: לא ראי זה, כראי זה - ולא ראי זה, כראי זה! הצד השוה שבהם, שכן יש" וכו', "אף אני אביא", וכו', כלומר: "הואיל דלא אתי חדא מחדא כדבעינן מעיקרא, תיתי השתא חדא מתרתי ב'מה הצד' " - פירוש: במה מצינו ב"הצד השוה" - הילכך יש לו לבקש הצד השוה בשניהם שגורם אותו הדין, ומאותו הצד נלמוד כל הדומה דוגמתו.

ולפעמים מייתי חדא מתלת, ודוגמתו נמי התם ובכל דוכתא.


"מה להצד השוה שבהם, שכן יש בו כך וכך, תאמר בזה שאינו שוה להם בכך!" - אם נמצאת שום מעלה שוה בשניהם שאינה בלמד עושין ממנה פירכא לסתור ה"מה הצד" כמו חדא מתרתי. ובכל דוכתתא לא פריך על "מה הצד", אלא בצד השוה שבשניהם, אבל לא לחבר החומרות או הקולות הראשונות ואף על פי שאינן דומות, ופריך מצד שיש בהם חמור או קל.

וראה כל הילוך זה במכות, פרק "אלו הן הלוקין".


נקטינן ד"כל 'מה הצד' מגופיה פרכינן, מעלמא לא פרכינן!" - פירוש: אי קאמר ותיתי ב"מה הצד" יש להשיב: "מה להצד השוה שבהן בכך וכך, תאמר בזה, שלא השוה להם במידה זו! " - זהו 'מגופיה', אבל לא 'מעלמא', כגון "פלוני יוכיח!", בחדא מחדא.


ועוד נקטינן "חדא מחדא, קולא וחומרא פרכינן, כל דהוא לא פרכינן. חדא מתרתי פרכינן, אפילו כל דהוא. חדא מתלת - אי הדר דינא, פרכינן אפילט כל דהוא; ואי לא הדר דינא, קולא וחומרא פרכינן, כל דהוא לא פרכינן." פירוש: קולא וחומרא שיש בו מעלת קולא או חומרא, אבל דבר כל דהוא שנמצא במלמד ואינו בלמד, והוא לא קל ולא חמור, לא חשיב פירכא גבי חדא מחדא, בין אם היה הדין בנוי על "קל וחומר", או על "מה מצינו", אבל על חדא מתרתי פרכינן ואפילו קודם שחזר הדין, ולא באנו להצד השוה. אבל חדא מתלת, אי הדר דינא ואתי ב"מה הצד", פרכינן כל דהוא על "מה הצד", ואי לא הדר דינא, כגון שהשבנו על היוכיח ובאנו גם כן להשיב על זה השלישי תשובת כל דהוא - לא פרכינן אלא תשובת קולא וחומרא - "שכן חמור בכך וכך". ורש"י אומר: "כך המדות המסורות לנו מסיני!"


ופעמים יש פרכא ולא חשיבא אפילו כל דהוא, ולא פריך מינה, כגון דקאמר "מה להצד השוה, שכן" וכו', "הא, לא קשיא!" - פירוש: "הא, לא קשיא לא חשיבא ליה פירכא, ואפילו כל דהוא, ולא פריך." ואשכחן דפריך פירכא, ואף על גב דלא שייכא, כגון: מה לאשה שכן אינה במילה..."


"קל וחומר של מקומות" - בכולה גמרא שאומר: "ומה במקום", או "כיוצא בזה", וכו', והוא כשיש פירכא, כגון דעביד "קל וחומר" ללמד אכלי חרס, ואיכא למיפרך: "מה לכל הכלים...", וכו' - "תאמר בכלי חרס, ... ", וכו' - לכך קא עביד "קל וחומר" מכח אויר גב המקומות שבו, והשתא לא שייך האי פירכא. ובכל מקום שיש פירכא, ואינו משנה ה"קל וחומר" - בידוע שישנה על המקומות פירכא, כמו שיש עליה המלמדים עצמן, ולא יועיל השינוי.


כל פירכא שהיא סברא בעלמא, ולא מלתא דכתיבא בתורה - אין עושין ממנה פרכא לסתור הדין - אבל מכניסין אותה ב"קל וחומר", ומבליעין אותה בו.


כל היכא דאיכא קלין וחמורין סותרין זה את זה, אומר הגמרא בכל דוכתא: "איכא למימר הכי, ואיכא למימר הכי, וכל אחד תיקום אדוכתיה!", כלומר: ולא נלמוד לא מזה, ולא מזה.

ודוקא כשסותרין ומכחישין זה את זה לגמרי, אבל כשאין הכחשה ממש, לא קאמר הכי, דשניהם יכולין להתקיים.

וכל כי הני "קל וחומר", לאו דוקא ננהו, דבלאו הכי ילפינן "במה מצינו להשוות זה לזה". הילכך כל כהאי גוונא אינו אלא כדרך "מה מצינו", ולא אמרינן "כל חד תקום אדוכתיה".


"אדם דן 'קל וחומר מעצמו', ואין דן גזרה שוה מעצמו, אלא אם כן קבלה מרבו, ורבו מרבו עד למשה מסיני" - ונראה מדברי רש"י דלאו דוקא גזרה שוה, דכל המדות נמי לא נתנו לידרש מעצמן, חוץ מ"קל וחומר" בלבד, ותוספות כתבו דכל המדות אתה דן מעצמו, חוץ מגזרה שוה. והטעם, בדיני "גזרה שוה".


ומצינו דמקשה לגזרה שוה, וכיון שאין גזרה שוה מעצמו, אלא היא הלכה למשה מסני, איך חולקין עליו, שנראה שאינה אמיתית, ולא קבלה? - אלא שיש גזרה שוה של מקומות ושל נושאים - רוצה לומר - של פרשה או פסוק. וכשחולק על איזו גזרה שוה, אינו חולק עליה שאינה אמיתית, אבל בהכרח נקבל הגזרה שוה, וחולק באיזה פסוק היא אמיתית. (ויכול להיות בב' פנים, או שיודע שיש כאן גזרה שוה לדין זה, וחולק על התיבה, או שיודע שיש בתיבות אלו גזרה שוה, וחולק על דין שנלמוד ממנה. וראה ב"גזרה שוה".)


אין דנין דברי תורה מדברי סופרים, ולא דברי סופרים מדברי תורה, וכן ולא דברי סופרים מדברי סופרים. ואמרו התוספות ד"מילי דרבנן ממילי דרבנן לא ילפינן כ"קל וחומר",דאם לא כן לא תמצא שום חילוק בדבריהם, דליכא למיפרך מידי "מה לפלוני", וכו', "תאמר בזה", וכו', משום דאמרינן: "היא גופא תיתי וישוו בכל, אלא לפי הנראה בעיניהם גזרו בכל דבר לצורך סייג, ואין ללמוד זה מזה." (סוכה דף ל"ה - "כל דין שבתחילה חומרא ולבסוף קולא, אינו דין!" - עיין עליו.)


קיימא לן: "אין מזהירין ואין ענשין מן הדין!" פירוש: אין למדין אזהרה ועונשין מדין "קל וחומר", ופלוגתא היא בכמה דוכתי. והטעם, מפני שה"קל וחומר" ניתן לדרוש מעצמו, וכיון שהוא מסור לסברא, פעמים שאדם תועה ודן "קל וחומר" פריכא, ולאו אדעתין. הילכך, אין עונשין מן הדין.
ודוקא איסורא, אבל ממונא עונשין מ"קל וחומר", ואיסורא נמי, דוקא עונש הגוף, אבל איסור מיהא איכא. ולפעמים לומדין עונש ב"קל וחומר", כדרך גילוי בעלמא, והעיקר כתוב.


"אין למדין "קל וחומר" מהלכה" - פירוש: מהלכה למשה מסיני, והוא הדין לשאר מידות, ד"י"ג מידות הלכה למשה מסיני". וכי אגמריה למשה, על פסוק הוא דאגמריה, ולא על הלכה. - עד כאן דיני "קל וחומר".


"קל וחומר מפורש" - כיצד? - "כִּי אֶת-רַגְלִים רַצְתָּה וַיַּלְאוּךָ, וְאֵיךְ תְּתַחֲרֶה אֶת-הַסּוּסִים..." - ומדאם "את רגלים", כן "את הסוסים", על אחת כמה וכמה! זהו ה"קל וחומר": "ואיך תתחרה", וכו'.


"קל וחומר סתום" - כיצד? - "...נִשְׁבַּע לְהָרַע, וְלֹא יָמִר." אבל אם נשבע להיטיב, יחליף. ומה קשה לאדם לעשות? להרע לעצמו, או להיטיב לעצמו. אם להרע לעצמו אינו מחליף, קל וחומר להיטיב לעצמו. איזהו הרע לעצמו? שמותר לעשותו. "אמר רבי יוחנן: "כגון שהיה בים, ואומר: אשב בתענית, עד שאבוא לביתי!" "


"וקרא אסמכתא בעלמא" - פעמים במשנה וברייתא מייתי קרא, ואינו דבר תורה ממש, אלא מדרבנן. ו"קרא אסמכתא בעלמא בכמה דוכתי."


"קשיא" - במשנה וברייתא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא ומשיב: "נעשה כמי, ולא קשיא מידי" כלומר: "התנא הכי קאמר: דיוק של הרישא נעשה כמו הסיפא עצמה, ודינו כמוה." והוי כמו "חסורי מחסרא", ולא מיחסרא ממש, אלא שמגיה המשנה, אלא דתנא הכי קאמר.
וזמנין אומר: "רישא פלוני" ו"סיפא פלוני", או "תברא" ורוצה לומר ממשנה מוחלקת לשתי דעות, ומי ששינה רישא, לא שינה סיפא, ומי ששינה סיפא, לא שינה רישא.


"קדושה ראשונה" - לשעתה, או לעתיד לבוא. - חגיגה ג'.


Apresentação

מבוא הגמרא

א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ר | ש | ת