|
|
|
"כביכול" - רוצה לומר: "התורה ניתנה בכ"ב אותיות,
יכולה לומר דבר זה, אבל לנו אי אפשר לאומרו לפי שדבר
קשה הוא!", ואי נמי, נוטריקון כתוב בתורה, כאמרם:
"אלמלא מקרא כתוב, אין הפה וגו'",
ולרוב משתמשים בזה הלשון בדברים שאינם
דרך כבוד כלפי מעלה, כמו: "כי חזק הוא ממנו!",
כביכול כלפי מעלה אמרו, וכן הרבה.
"כדברי פלוני" - כל היכא דקתני הכי, מפני שאותו תנא לא אמר דבר זה בפירוש, אלא למדוהו מתוך דבריו שאומר במקום אחר, כמו בפ"ט דטהרות: "כדברי בית שמאי, ולמדו זה מקרא, דתניא: "חבית של זיתים", וכו'. ומקבלים טומאה משיזיעו, לדבריו.
"כדי לאכול בו", או "כדי לאכול בהם" - אינו אלא כדי לאכול בו הלפתן, כאדם שטובל ואוכל, דהיינו שיעור מועט; אבל מקום ששנינו "כדי לאכול הימנו", או "כדי לאכול מהן", אינו אלא מהן עצמם, שתי סעודות.
"כדי נסבא" - כלומר: "בחינם לקח משנתנו דבר זה, ואגב רהטא", כמו בפרק קמא דראש השנה: "פסח, כדי נסבא".
"כדי" - עיין באות ויו "ואמרי לה כדי..."
"כולי עלמא לית להו מלתא דהך אמורא!" - דמהדרינן. אשכחן, כדמקשינן: "לימא כתנאי!" דדחיקא ליה, איך יאמר התנא דבר דלא ככולי עלמא? - וקא מהדר: "אפילו כחד לא אתי!", דלא אתי אמורא כשום אחד מהם."
"כחא דהיתרא, עדיף!" - ומצינו דפריך לפלוג אתרוויהו, בריש ביצה:
"אדמיפלגי בביצה, לפלוג בתרנגולת! וכי תימא ''כחא דהיתרא עדיף', ליפלוג בתרוייהו, ולתני: תרנגולת, היא וביצתה, וכו'".
"כיוצא בו, במקום אחר" - מידה נזכרת על השלש עשרה מידות. עיין באות [ ש ] "שני כתובים", וכן "פרט וכלל ופרט" עיין לקמן, ואינן מהמידות שלשים ושתים.
"כלל גדול" - כל מקום שאומר כן, הוא משום חומרא באותו דבר, כמו: "כלל גדול בשבת..."
"כלל שאחריו מעשה" - ואינו אל פרטו של ראשון. כיצד? "ויברא אלהים את האדם" - הרי זה כלל, ואחר כך פרט את המעשה: "וייצר ה' אלהי'", "ויפל", "ויבן" - השומע סבור שהוא מעשה אחר, ואינו אלא פרטו של ראשון.
כללי פסקי ההלכות:
כל
סתם משנה, הלכה כסתם.
סתם במשנה, ומחלוקת בברייתא,
הלכה כסתם משנה,
אבל מחלוקת במתניתין וסתם בברייתא, לא. (ריש ביצה, ברש"י)
דאם רבי לא שנאה, רבי חייא מנין ליה?
"אין למדין הלכה מפי משנה" - (פרק ד' מנידה) פירוש: "כל מקום שאנו מוצאים במשנה "והלכה כדבריו" - אין למדין ממנה לעשות בה מעשה, ולעולם אין סומכים על פסק המשנה, עד שיאמרו אנשי הגמרא שהיא הלכה, ויורו בה!"
"כל דתני לה גבי הלכתא פסיקתא, הלכה היא"
(פ"ק דע"ז)
"כל דתני בבחירתא, הלכה כותיה!" (פרק "האיש המקדש")
"כל עדות, הלכה היא!" - פרק קמא דחולין, כגון: "העיד רבי פלוני:..." - ויש אומרים ד"דוקא עדות דלבתר מחלקת, אבל עדות גרידא, לא!" - וכן כל "באמת אמרו", הלכה היא. (פרק הזהב)
מסורת בידינו וביד כל ת"ח, שכל מקום ששנינו בראש הפרק: "אמר רבי פלוני" - כך הוא הלכה. וכל מקום ששנינו בראש הפרק: "רבי פלוני אומר" - אינה הלכה.
וכיוצא בזה בגמרא, שכל מקום שאומר "תנא דבי ר' ישמעאל", כך הלכה; וכל מקום שאומר: "דבי ר' ישמעאל תנא", אינה הלכה.
"אין הלכה כשיטה" - (הר"ן פ"ק דסוכה).
כל מקום ששנים חולקים ואחד מכריע, הלכה כדברי המכריע.
(פרק כירה), והני מילי במתניתין, אבל בברייתא, לא. כן פוסקים הגאונים.
מצינו: אע"ג דקלסיה תנא ומשבח דברי חברו, אין הלכה כדברי אותו המשובח, ולא חייש הגמרא לדברי המשנה, ולא לאמורא המקלס.
נקטינן: כל "איכא דאמרי" שבגמרא, כך הלכה,
ולא כדברי האומר דכל "איכא דאמרי" טפל לגבי לשון הראשון.
(הרא"ש, פרק "חזקת הבתים")
כי רב אשי סידר לשון המרובים והעיקר בתחילה.
"אין הלכה כתלמיד במקום הרב" - "אבל מכאן ואלך,
הלכה כבתראי, אפילו תלמיד במקום הרב"
-
כן אומרים הגאונים.
כל היכא דאמרינן "לאפוקי מהאי תנא" - יש מי שאומר שאין זה כולל בכל הגמרא, שיש "לאפוקי" שכך הלכה.
כל היכא דאמרינן "תיובתא דפלוני, תיובתא!"
- נדחו גמרי דברי אותו פלוני שבאה עליו ה"תיובתא",
ולית הלכתא כותיה כל עיקר.
"ספיקא דאורייתא, לחומרא; וספיקא דרבנן, לקולא -
וספק ספקא, אפילו מדאורייתא, לקולא" - ואומר כן,
שלא נקראת "ספק ספיקא", אלא המתהפכת משני צדדים,
כלומר: איזה צד שתקח בראשונה, משכחת לה "ספק ספיקא",
אבל אינה מתהפכת, לא מקרי "ספק ספיקא",
ואפשר דלחומרא דיינינן לה, כדים ספקא אחת. הריב"ש, בשם התוספות.
נקטינן "תיקו דאיסורא, לחומרא; ודממנא, לקולא" - (ספק נפשות, להקל.)
"כל הלכה שהיא רופפת בידך, חזי מאי עמא דבר, ונהג בה!" - (ירושלמי המנהג)
המנהג שאמרו "מבטל הלכה", דוקא מנהג ותיקון, אבל מנהג שאין לו ראיה ולא טעם, מנהג טעות הוא, ואינו אלא כטעות בשיקול הדעת.
"כל המיקל בארץ, הלכה כמותו בחוצה לארץ גבי תרומות ומעשרות."
כל היכא דאתמר "תניא כותיה דפלוני", הלכה כמותו.
כל היכא דפליגי תרי תנאי אליבא דחד במשנה אחת, הלכה כתנא בתרא. שהראשון היה בנערות מה ששנה התנא, והשני היה בשקנותו של התנא כששינה ההלכה.
(בנתיב ההלכה כלל י"ו כתב מגדל עוז הלכות ראש השנה, "הסכימו הראשונים לסמוך על הבבלי לפי שרבינא ורב אשי שסדרו הבבלי היו יודעים ורגילים בירושלמי, ואלו היו מקובלים שכך הלכה, היו קובעין אותה בבבלי" - ע"כ)
כלל
ופרט - כל מקום שאתה מוצא כלל ואחריו פרט אין,
אין בכלל אלא מה שיש בפרט. כיצד? "אדם כי יקריב קרבן
מן הבהמה" הוא כלל - פירוש: כלל לחיה, שחיה בכלל בהמה היא.
"בקר וצאן" - אין, מידי אחרינא, לא; ונתמעטה חיה מן הקרבן.
"פרט, ואחריו כלל" - נעשה כלל מוסף על הפרט,
ונתרבה הכל.
"כלל ופרט וכלל- אי אתה דן אלא כעין הפרט."
פירוש: לרבות כל הדומה לפרט, ולמעט כל מה שאינו דומה לו, לפי שהמדה זו מורככת משתי המדות הראשונות -
"כלל ופרט, ופרט וכלל" - ולכך משמע שתיהן, ודנין בה כעין שתיהן, לרבות כל הדומה, והיינו, כעין "פרט וכלל" - ולמעט כל שאינו דומה לו, והיינו, כעין "כלל ופרט".
"פרט וכלל ופרט" - ויש מדה אחרת כיוצא בה בנזיר, פרק "שלשה מינין",
והיא "פרט וכלל ופרט" - אי אתה דן אלא כעין הפרט.
"שדייה לפרטא בין הכללים" - הוא שני כללים הסמוכים זה לזה, ופרט אחריהם, אומר: בכל דוכתא הטל הפרט ביניהם ודונן ב"כלל ופרט וכלל", כגון "ופדוייו" - כלל, "כסף" - פרט, "תפדה" - כלל. ואף על פי ד"פדייו" ו"תפדה" גבי הדדי כתיבי, והדר כתיב: "בערכך כסף", מכל מקום, דריש ב"כלל ופרט וכלל":
"כלל ופרט המרוחקים זה מזה" - פלוגתא בכמה דוכתי. איכא מאן דאמר: "דנין!", ומסיק בפרק ק' דפסחים דהני מילי בחד עניינא, אבל בתר ענייני, דברי הכל: "אין דנין, דאין מוקדם ומאוחר בתורה!", ולא בריר לן אי כלל קדים, אי פרט קדים, אי כלל קדים, אבל בחד עניינא, מאי דמוקדם , מוקדם; ומאי דמאוחר, מאוחר.
"כלל שאינו מלא" - אין דניון אותו ב"כלל ופרט". פירוש
"כל שאינו מלא", שאינו עומד מצד עצמו, אבל הוא דבוק, עם הפרט.
"רבוי ומיעוט" - ויש מי שאינו דורש את התורה במשמעות
"כלל ופרט", אלא במשמעות "רבוי ומיעוט". כלומר:
במקום "כלל ופרט וכלל", ו"כלל, כלל ופרט", דריש:
"ריבה, ומיעט וריבה, ריבה, ומיעט וריבה".
"כלל ופרט", אין בכלל אלא מה שיש בפרט, ואין לך להוסיף אפילו הדומה. (סוכה ל"ה)
"ריבה ומיעט", ריבה הכל ומיעט, שאינו דומה. עיין רש"י בר"ה כ"ד.
"כלל ופרט וכלל" -
"כלל ופרט וכלל" הוי הפרט - פירוש: של הכלל, וכי חזר וכלל, לא בא להוסיף לך בכלל האחרון, אלא הדומה בלבד.
"ריבה ומיעט וריבה" - ריבה הכל, ומיעט שאינו דומה, אלא שחזר וריבה אפילו אותו שאינו דומה, ולא מיעט לך אלא דבר אחד היותר רחוק, ומסרו הכתוב לחכמים לדעת איזה דבר ראוי למעט.
"פרט וכלל" - אין הכלל פירוש, אלא סתירה, הילכך ריבה הכל.
"מיעוט וריבוי" - אף על פי שהריבוי מרבה הכל, מכל מקום המיעוט הולך לקיים וממעט לפחות אחד, דהוי כמו שנכתב אחר הריבוי. - ע"כ
"כלל ופרט וכלל- אי אתה דן אלא כעין הפרט."
פירוש: לרבות כל הדומה לפרט, ולמעט כל מה שאינו דומה לו, לפי שהמדה זו מורככת משתי המדות הראשונות -
"כלל ופרט, ופרט וכלל" - ולכך משמע שתיהן, ודנין בה כעין שתיהן, לרבות כל הדומה, והיינו, כעין "פרט וכלל" - ולמעט כל שאינו דומה לו, והיינו, כעין "כלל ופרט".
"פרט וכלל ופרט" - ויש מדה אחרת כיוצא בה בנזיר, פרק "שלשה מינין",
והיא "פרט וכלל ופרט" - אי אתה דן אלא כעין הפרט.
"שדייה לפרטא בין הכללים" - הוא שני כללים הסמוכים זה לזה, ופרט אחריהם, אומר: בכל דוכתא הטל הפרט ביניהם ודונן ב"כלל ופרט וכלל", כגון "ופדוייו" - כלל, "כסף" - פרט, "תפדה" - כלל. ואף על פי ד"פדייו" ו"תפדה" גבי הדדי כתיבי, והדר כתיב: "בערכך כסף", מכל מקום, דריש ב"כלל ופרט וכלל":
"כלל ופרט המרוחקים זה מזה" - פלוגתא בכמה דוכתי. איכא מאן דאמר: "דנין!", ומסיק בפרק ק' דפסחים דהני מילי בחד עניינא, אבל בתר ענייני, דברי הכל: "אין דנין, דאין מוקדם ומאוחר בתורה!", ולא בריר לן אי כלל קדים, אי פרט קדים, אי כלל קדים, אבל בחד עניינא, מאי דמוקדם , מוקדם; ומאי דמאוחר, מאוחר.
"כלל שאינו מלא" - אין דניון אותו ב"כלל ופרט". פירוש
"כל שאינו מלא", שאינו עומד מצד עצמו, אבל הוא דבוק, עם הפרט.
"
רבוי
ומיעוט" - ויש מי שאינו דורש את התורה במשמעות
"כלל ופרט"
, אלא במשמעות "רבוי ומיעוט". כלומר:
במקום "כלל ופרט וכלל", ו"כלל, כלל ופרט", דריש:
"ריבה, ומיעט וריבה, ריבה, ומיעט וריבה".
"כלל ופרט", אין בכלל אלא מה שיש בפרט, ואין לך להוסיף אפילו הדומה. (סוכה ל"ה)
"ריבה ומיעט", ריבה הכל ומיעט, שאינו דומה. עיין רש"י בר"ה כ"ד.
"כלל ופרט וכלל" -
"כלל ופרט וכלל" הוי הפרט - פירוש: של הכלל, וכי חזר וכלל, לא בא להוסיף לך בכלל האחרון, אלא הדומה בלבד.
"ריבה ומיעט וריבה" - ריבה הכל, ומיעט שאינו דומה, אלא שחזר וריבה אפילו אותו שאינו דומה, ולא מיעט לך אלא דבר אחד היותר רחוק, ומסרו הכתוב לחכמים לדעת איזה דבר ראוי למעט.
"פרט וכלל" - אין הכלל פירוש, אלא סתירה, הילכך ריבה הכל.
"מיעוט וריבוי" - אף על פי שהריבוי מרבה הכל, מכל מקום המיעוט הולך לקיים וממעט לפחות אחד, דהוי כמו שנכתב אחר הריבוי. - ע"כ
"כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל" - מדה זו ללמד
שהכלל צריך לפירוש הפרט, והפרט לפירוש הכלל.
ויש הפרש בין מדה זו למדת "כלל ופרט", שב"כלל ופרט"
כל אחד מפורש משמעותו לעצמו, ואין צריך שום אחד לחבירו,
כגון ההוא דלעיל. ולפיכך אמרו: "אין בכלל אלא מה שיש בפרט,
ואין בפרט אלא מה שיש בכלל" , שהפרט לא בא לפרש משמעותו של הכלל
דמפורש ועומד הוא, אלא לפרט כללותו.
"מכלל שהוא צריך לפרט", וכולי - כיצד? - "'קדש לי כל בכור' - יכול אף נקיבה? - תלמוד לומר: זכר! יכול, אפילו וצאה נקבה לפניו? - תלמוד לומר: פטר רחם! אי פטר רחם, יכול אפילו נולד אחד יוצא דופן? תלמוד לומר: בכור!" - והוא כלל הצריך לפרט, ופרט הצריך לכלל. כן כתוב בספר כריתות. - ע"כ
"כל דבר שהיה", וכו' - כל הני "כל דבר" דבי"ג מדות - עיין באות דלת "דבר שהיה", וכו'
"כל דקבוע - כמחצה על מחצה דמי" - דגורע ספקו במקום קביעותו.
"כל דפריש, מרובא פריש" - מעצמו, וקודם ידיעת האיסור.
"כל שיש דרכו להמנות" - שיש חוששין ומונין, אבל לא כל אדם.
או את שדרכו שכל אדם חושש למנות מפני חשיבותו.
כל דאמרי: "הלכה כפלוני", ואנהו קשישי טובא בשיטתיה, הוא דאמר בביצה כ"ז - ועיין באות הא "הלכה כפלוני".
"כל הראוי לבילה, אין בילה מעכבת; וכל שאינו ראוי לבילה, בילה מעכבת" - מכות י"ח - ועד ששים עשרון הוא נכלל.
כל "מאי לאו", או "לימא, בהא קאמיפלגי" - ולימדו בשם החולקים או א"כ לא נכוין הכללא בחולקים לפסק ההלכה. - מכות דף ז'ף ס' כריתות, צ"ו.
"כל מיניה" - בתמיהא, או לאו? "כל מיניה" - בניחותא! במכות ט"ז., כתב רש"י: "בתמיהא!", וכי כל הימינו, וקאמר הגמרא: "לאו כלום הוא!"
"כנגד" - עיין באות מ מנין שדורשין מ"כנגד", וכו'.
כינויי החכמים - תנאים ואמוראים - עיין באות ח' "כינויי החכמים".
"כיצד?" - מילת כיצד היא כמו "כאיזה צד?"
"כרוך ותני" - דרך הגמרא לתרץ כן, ובתוספות, פרק "הכונס": "אמאי לא אמר כן? ויש לומר: משום דאין שייך לכלול סמדר בהדי לולבין, אבל פגים ובוסר שייך לכוללם שפיר!" |
|
|