|
|
|
" - גברא אגברא, קא רמית!" - משום דאיכא למימר הכי: ”לא פרכינן מאמורא“, ועיין באות א' אמורא:
" - גופא!"
- כל מקום שמביא הגמרא
מימרא או ברייתא אגב
גררא, והדר בעי לחדושי בה מידי
לפרושי או לאקשויי
עלה, מהדר לה זמנה אחרינא,
ואומר: " - גופא!" -
כלומר:
" - מעיקרא, אגב גררא,
והכא - גופא ועיקרא!"
" - גזרינן הא אטו הא!" - רוצה לומר: " - גזרינן איסור בהיתרא, אטו אסורא!" - כלומר: " - כי היכי דלא ליתו למשרי איסור, דאי שרייה להו הא, אמרי: 'מה לי הא, מה לי הא?" והיינו דוקא ברברים המתדמים, ומיחלף להו לאינשי למישרי האי כי האי, אבל בדברים דלא מיחלפי, לא גזרינן, כדאמר בפרק קמא דפסחים: " - שמן בשמן מיחלפי, אבל עניבה בקשירה לא מחלפי", ודבר זה מסור לחכמים לידע הדומה או הבלתי דומה:
" - גזירה לגזירה, לא גזרינן!" - זהו: " - עשו משמרת למשמרתי, ולא משמרת למשמרת משמרתי!" וזמנין דגזרינן היכא דתליא הא בהא, ואי לא הא - לא קיימא הא, ואמרינן: " - כולא חדא גזירה היא!
הלכה למשה מסיני
ששתי תיבות דומות שנכתבו בתורה בשני מקומות,
והם מגזרות שוות,
ללמד זו על זו נכתבו.
וקיימא לן: " - גזרה שוה מופנה
משני צדדין,
למדין
ואין משיבין - מופנה מצר אחד, למדין ומשיבין!
אינה מופנה כל עיקר - אין למדין ממנו!", והכי פירושו:
"מופנה משני צדדין" - כלומר: אם אותן המלות שדנין מהן גזרה שוה מקראות יתרות בשני המקומות, ומופנות, ואין צריכות לגופם כל עיקר - למדין מהן, ואפילו שיש להשיב ממעלת המלמד על הלמד, אין משיבין, משום דהואיל ושניהם מופנים ללמוד הגזרה שוה - הוה ליה כמאן דכתיב: "דרשא בהדיא":
"מופנה מצד אחד" - כלומר: ומצד אחר
הוא צריך לגופו - למדין, אם אין להשיב;
ואם יש להשיב - משיבין, כדרך שמשיבין על "קל וחומר".
"אינו מופנה כל עיקר" - כל שאין אחת מן המקראות יתרה, אין למדין ממנו כל עיקר, והכי קאמר בגמרא: " - הא, וראי לאפנויי לגזרה שוה..." ואי לא הוה מופנה, איכא למיפרך.
"אי איכא שתי תיבות מופנות מצד אחד", אומר ביבמות דמהני כמו שתי הפנאות משני צדדין, ומיהו מסיק שם: " - כיון דתושב ושכיר דפסח לא צריכי שניהם לגופיה, שדי חד אמלמד, וחד אלמד (שהוא בתרומה) והוה ליה גזרה שוה מופנה משני צדדין."
אין התיבות דומות בשוה
ודן גזרה שוה,
פעמים מפני שהענין אחד,
כגון: "זו היא שיבה,
זו היא ביאה" -
לדון גזרה שוה זו מזו.
"אין אדם דן גזרה שוה מעצמו, אלא אם כן קבלה מרבו" - והטעם: דאם נתנה לידרש מעצמו, כיון דיש כמה מילות בתורה כפולות, פעמים ידון רוחו, ויהרוס דינים, ויסתור כמה ענינים.
אם כל גזרה שוה מקובלת מסיני, - מה ניתן לנו לדרוש? - ודקאמר בגמרא: "מאי חזית דגמרת ממלה פלונית? - לגמור ממלה פלונית, מאי!? פריך: כיון דאין אדם דן, וכו'" - אלא ודאי כל גזרות שוות נמסרו למשה מסיני, ומסרן הכתוב לחכמים, איזו גזרה שוה נידון, וזה אינו בשוה, אלא בשינוי זה הנמשך.
פעמים נמסרו המקומות לבד, כלומר: "פלוני ילמוד מפלוני!", ונשארו תיבות הגזרה שוה לחכמים לדון איזו הן, כגון שקבלו מרבם ד"אונס ומפתה" למדין זה מזה בגזרה שוה, אבל לא קבלו מאיזו תיבה, ולכך חוזר הגמרא, לידע ולעמוד על התיבות המופנות לג"ש ההיא.
ופעמים נאמרו התיבות סתם, מלה פלונית ללמוד ממלה פלונית, כגון: "טמאתתו", "טמאתתו", לגזרה שוה. והחכמים מבקשים מנוח לתיבות, לדורשם בהם אשר יטב להם.
ואם לא יש תיבות לגזרה שוה, הוא מביא אותן על ידי תיבות אחרות, ואחר כך דן מהם, כאילו כתיבי כאותה דלמדנו "מציאה ממציאה" ו"חיפוש" מ"חיפוש", ומה "חיפוש" התם, בנרות? אף כאן הבדיקה בנר, אם ימצא חמץ..." - וכל כי האי גוונא, אינה גזרה שוה ממש, אלא כעין סמך בעלמא.
וכן כל מקום שואמר: "נאמר דבר זה למעלה, ונאמר למטה" - אינה גזרה שוה גמורה שקבלה מרבותיו, אלא כמו ילמוד סתום מהמפורש, ואומר: " - מה האמור למעלה, וכו', אך האמור למטה, וכו'".
"דון מינה ומינה", או: "דון מינה ואוקי באתרא" - פלוגתא דתנאי בכולי גמרא, פי': פרשה שלמדה דבר מחברתה - אם נותנים אל אותו הדבר דיני המקום שהלך לשם - איכא מאן דאמר: "דון מינה, ומינה", כלומר: העמד אותו דבר בתורת מה שיש במקום שלמדתו משם, דהואיל ולמדתו ממנו, תלמדנו כל משפטו ודינו. ויש אומרים: דון מינה, ואקי באתרא" - להעמידו בתורת המקום שהבאתו שם, דלאלתר שלמדתו והבאתו לכאן, תמדו בתורת שאר דדברי' המפורשין בכאן".
קיימא לן: "אין גזרה שוה למחצה" - כלומר: "וילמוד תחתון מעליון, ועליון מתחתון 'כעין' בא ללמד", ונמצא למד בכל דוכתא.
הקש - "מקיש זה לזה מה, וכו" -
כל שני דברים המוקשים בפסוק אחד,
דרוש להו בכל התורה כולה,
דהוקשו ללמוד זה מזה.
איכא מן דאמר דהיקש עדיף מגזרה שוה, ואף על גב דמסיק בגיטין: " - כולי עלמא לא פליגי וסברי דגזרה שוה עדיף" - יש לומר דלאותן תנאים דמייתי התם, קאמר.
וקיימא לן דאין היקש למחצה, כלומר: "וילמוד תחתון תעליון, ועליון מתחתון כעין בא ללמד", ונמצא למד בכל דוכתא.
קולא וחומרא - מקשינן כל היכא דאיכא לאוקשוי לקולא, ואיכא לאוקושי לחומרא - שבקינן היקשא דלקולא, ועבדינן היקשא דלחומרא . וזה דוקא שאין סברא ללמוד מזה יותר מזה, אבל אם יש סברא וטעם ללמוד לקולא יותר מלחומרא, קולא ילפינן, ואין לחוש.
"דרשינן סמוכים" - פירוש:
שני מקראות הסמוכים זה לזה נתנו לידרש.
גזרה שוה - כיצד? - " - נזיר היה שמואל!" - דברי רבי נהוראי, שנאמר: "ומורה לא יעלה על ראשו", נאמר בשמשון: "מורה", ונאמר בשמואל: "מורה". מה מורה דשמשון? - נזיר! אף מורה בשמואל, כן, וכן כה"ג, וזו ג"ש, הנדרשת לדברי הגדה, לא לתורה נדרשת, דאין כאן קולא וחומרא.
עיין באות מ' "מנין שדורשין", וכו':
"- גמירי!" - רוצה לומר: " - מסורת בידינו מאבותינו, ממשה בסיני, וכן הלכתא גמירי לה!"
"גורעין ומסיפים ודורשין" - פירוש: ד"אות כתובה בתיבה שגורעין אותה מתיבה זו, ומוסיפין אותה בתיבה אחרת, ודורשין הכתוב בכך", כי הא דפרק "יש נוחלין", גבי "ונתתם את נחלתו, לשארו", דרריש הכי: "ונתתם את נחלת שארו, לו!" - מלמד שהבעל יורש את אשתו, כלומר: גורעין "ואו" ד"נחלתו", ומוםניפין על "למד" ד"לשארו", ודורשין "ויו-למד" = "לו", והוה ליה: "ונתתם את נחלת שארו, לו!" - ודוקא בריש התיבה, או בסופה, אבל באמצע, לא גורעין ומוסיפין, כמ"ש רש"י פרק "הזהב" - ולא שייך למפרך בכי האי גוונא סכינא חריפא מפסקינהו לקראי, כדפריך בכל דוכתא, משום דלא מקרי הפסקה אלא דוקא בתיבות, להקדים זו לזו. אבל באותיות, לא הוי הפסק - ואית תנא דלא דריש "גורעין ומוסיפין": |
|
|