Apresentação

מבוא הגמרא

א | ב | ג | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | כל הספר |
|ALT-1=ה|... |ALT-2=י|... |ALT=3=כ|... |ALT-4=ק|... |ALT-5=ת|


חזרה לראש הנתיב | המשך במידות הדרש | דורשין תחילות

נתיב אות הדלת


"דבר שהיה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד - לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כלו יצא!"
מדה זו בתורה, ללמד על עצמו ועל כללו, כענין שאמרו גבי הבערה: "לא תבערו אש" - הבערה, בכלל "לא תעשה כל מלאכה" היתה. ולמה יצתה? לחלק, כלומר: לענין חילוק מלאכות, שאם עשה הבערה עם שאר מלאכות בהעלם אחד, שחייב על "הבערה" בפני עצמה.
ומלמדה לאחרים: " - מה "הבערה", חייב בפני עצמה? אף הכל כן!" - בהך לא דריש ר"י לחלק במדה "דבר שהיה בכלל", אלא ללאו בעלמא, כלומר: להקל על ההבערה שאין חייב עליה סקילה כשאר מלאכות, ולא שחולק רבי יוסי על מדה זו, שהיא אחת מהי"ג, אלא לר' יוסי קרא אחרינא אית ליה לחילוק מלאכו', כדאיתא בשבת פרק "כלל גדול": - זהו הפירוש המחוור לבעל "הליכות עולם", וללמוד מזה, דהיכא דמוכח שאין לדרוש בדבר שהיה בכלל, שדורשין בדרשא אחרינא:


אך מצאנו זו המדה שאינה מלמדת לעצמה כלום, כאותה ששנינו: "והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים, וטמאתי עליו" - שלמים בכלל כל הקדשים היו. - למה יצאו? להקיש אליהן: "מה שלמים, קדשי מזבח? - אף כל קדשי מזבח! יצאו קדשי בדק הבית, שאין חייבים עליהם משום טומאה. ומייתי לה בפ"ק דשבועות. ולמה אין דנין אותה בכלל ופרט? לומר: אין בכלל אלא מה שבפרט ועל השלמים יהיה הייב, ועל השאר יהיה פטו' - הוא מפני שכלל ופרט המדובק בשתי פרשיו', לדברי הכל: אין דנין אותו בכלל ופרט:


"דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שהוא כעניינו, יצא להקל ולא להחמיר" - פירוש: טעון אחר שהוא כעניינו, שהוציאו הכתוב מן הכלל ועשה בו פרט אחד, והזכיר בו מקצת עניין הראשון, והניח מקצתו, כגון: שחין ומכוה, והלא בכלל כל הנגעים היו? פי' שחין ומכוה, פירש בהם כל הענין והניח מהם מחיה ושבוע שני, ומדה בתורה - הואיל ונזקק לפרש בהם דין הטומאה ועשה מהם פרט בפני עצמם, מה שהזכיר הזכיר, ומה שהניח הניח, ואינן טעונין אלא מה שנתפרש בהם
וזו: "להקל ולא להחמיר" שלא יהיו טוענין מה שלא נאמר בהם - ולא היה צריך לומר "ולא להחמיר", דממילא משמע; אבל משום דקא בעי למימר במידה של אחריה יצא להקל ולהחמיר; קאמר נמי בהא "ולא להחמיר", ואף על גב דלא צריך:


"דבר שהיה בכלל, ויצא לטעון טעון אחר שלא כעניינו, יצא להקל ולהחמיר" - פירוש: להקל שמקילין בו מן הדין הראשון, ומחמרין - לתת עליו הדין שנתפרש בו, כגון: "ראש וזקן". והלא "ראש וזקן" בכלל עור ובשר היו, וכשיצאו ליטעון טעון אחר שלא כעניינו - פי': בטומאת נתק, שאינה מטומאת שאר מראות - יצאו להקל ולהחמיר. להקל, שלא ידונו בשער לבן, שהוא סימן טומאה בשאר נגעים - ולהחמיר, שידונו בשער צהוב, שנחפרש בהם בנתקים:


דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירש.
פרוש: דבר חדש שסותר את כולו, אבל תוספת שניתוסף בו, שאינו בכללו, לא מקרי "דבר חדש", כדתניא בפ"ק דיבמות: "כיצד? - 'ושחט את הכבש במקום אשר ישחט את החטאת, כי כחטאת, האשם', שאין ת"ל "כחטאת האשם", ומה ת"ל? - לפי שיצא מצורע מכלל!" -
פי' "מכלל" - שאר אשמות, לידון בדבר חדש בבהן, יד ורגל. היה יכול לומר דאינו טעון מתן דמים ואימורים על גבי המזבח, אף האשם כן.
ומדאיקרי "דבר חדש" בהן, יד ורגל ולא נסכים, שאשם מצורע טעון, ושאר אשמות אינן טעונים, משמע דלא מקרי "דבר חדש", אלא כשסותר את הכלל, כגון בוהן ויד, ששאר כל האשמות כל הדם למזבח, ואשם מצורע, ניתן ממנו לבהנות. אבל "נסכים", אינו סותר הכלל, אלא תוספת בעלמא הוא שנתוסף באשם מצורע על שאר אשמות.
והינו, דאיכא בין מידת "דבר חדש" למידת "יצא ללמד על הכלל", כי הך דיצא ללמד לא הוי דבר סותר את הכלל, כי הך דדבר חדש.


ויש מחלוקת במידת "דבר חדש", בזבחים פי' "איזהו מקומן", איכא מ"ד דאי לא הדריה לכלליה, לא גמריה אהדדי; לא איהו מכליה, ולא כלליה מיניה. ואיכא מ"ד דאיהו בלבד הוא דלא גמר מכלליה גמר מיניה. פי': כל דבר שיש בו זולת החידוש הסותר.
וא"כ, מה בין מידה זו למידת "יצא לטעון טוען אחר שלא כענינו"? - שהרי אין דנין בשתיהן, אלא מה שנתפרש בשתיהן שם, אלא אם כן החזירם לכללם.
אומר הרב א' בר דודאי: "כן הוא, שהדין שלהם אחד, אלא שיש בזו יתרון על הראשונה שהזכרנו, כי הראשונה יצא לטעון טעון אחר שלא כעינינו בענין טומאת נתקים, שאינה מענין הנגעים הראשונים כלל, ומן הדין, אין לדון בהם, מדיני הראשונים כלום, אלא א"כ נתפרש בהם, אבל המידה זו באה ללמד שאף על פי השענין הזה כענין הראשון, כגון: אשם מצורע, שהוא קדשי קדשים כשאר אשמות, וטעון שחימת צפון, כמותם - אפילו הכי - הואיל ונתחדש בו דבר אחר, אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך, עד שיחזור לכללו בפירוש, ואף על פי שהיינו יכולין ללמוד הראשונה מזו, שהיא מחדשת יותר."
מ"מ, כיון שיש בניה' מעלה, חשבו אות שתי מידות אלו: "זה לשונו".


"דבר הלמד מענינו, ודבר הלמד מסופו:"
פרוש "למד מענינו":
כל דבר סתום שאינו מפורש בתורה, שנלמוד מענין המפורש לה, כדתניא במכילתא: " "לא תגנוב!" - אזהרה לגונב נפשות, או אינו, אלא גונב ממון? אמרת: שלש מצות אמורות בענין, שתי' - מפורשות: "לא תרצח", ו"לא תנאף", במיתת בית דין, אף "לא תגנוב" - במיתת בית דין!" - ונלמד סתומה ממפורשת, במה הענין מדבר.


"ודבר הלמד מסופו"
פירוש: מהענין עצמו, יפשוט הוא - וכיצד?
"ונתתי נגע צרעת, בבית ארץ אחוזתכם...!" משמע: בית שיש בו אבנים, ועפר, ועצים, או שאינם בו?
כשהוא אומר: "...ונתץ את הבית, את עציו ואת אבניו..." - למד שאין בית מטמא בנגעים, עד שיהיו בו אבנים, ועפר ועצים. ע"כ, כל דבר שהיה וכו', ודבר וכו'.


חזרה לראש הנתיב | המשך במידות הדרש | דורשין תחילות


Apresentação

מבוא הגמרא

א | ב | ג | ה | ו | ז | ח | ט | י | כ | ל | מ | נ | ס | ע | פ | צ | ק | ר | ש | ת | כל הספר |
|ALT-1=ה|... |ALT-2=י|... |ALT=3=כ|... |ALT-4=ק|... |ALT-5=ת|